זה מדהים, שדווקא כשחשבתי ש"הבנתי הכל" – דווקא שם, ראיתי כי אני לא יודעת כלום, ושיש לי עוד כלכך הרבה ללמוד. זה מלמד המון על ענווה, וגם על העובדה שאנחנו לא יודעים דבר.

זוהי תובנה שמהדהדת אצלי בראש כבר תקופה ארוכה, אך היא באה לידי ביטוי בצורה מפתיעה מאוד בעת שיחת טלפון.

בעודי מדברת עם חבר, באותו הלך רוח אליו אני רגילה וכזה שהפך לשגור בפי וכחלק ממני, הוא האיר לתשומת ליבי על צורת התנסחות שלי במהלך השיחה; כזו שחזרה על עצמה כבר תקופה ארוכה וסימלה התעסקות סמויה ומיותרת בעבר, אך הוסוותה בצורה מתוחכמת מאוד ויצירתית בתוך מעטה של מילות חכמה ומסקנות על החיים. ברגע שהוא אמר לי זאת, מיידית היה בי את האינסטינקט הראשוני להתגונן, אך קודם, לגחך ולצחוק מעט וכמובן שלהסביר את עצמי ומדוע ראייתו שגויה בהקשר הזה, שכן… (השלימו את החסר, מיליון הסברים ותירוצים, ואני אלופה בזה 😉)

עם זאת – קרה דבר מדהים. ברגע הזה, בין ההארה שהובאה לידי על ידיו, לבין התגובה האוטומטית והריאקטיבית שיכלה להתממש, בחרתי לעצור ולהקשיב.

פתאום נפל לי האסימון. מעבר לעובדה שבחרתי להשקיט את קולו של האגו הסמוי, שקיים בכל אחד מאיתנו במידה כזו ואחרת (ונמצא שם בכדי להגן עלינו), בחרתי לעצור שנייה ולהקשיב למה שהיה לחברי לומר.

ואז, דבר שמעולם לא קרה לי כלכך מהר ובאופן כה מודע ומיידי, הבעתי ספק.

פתחתי את הראש לרעיון אחר, למחשבה ואמונה אחרת ממה שהייתה לי כל הזמן, ורגע זה של מודעות שהתרחש במימד השניות – גרם לי לראות כמה מדהים השיעור שקיבלתי זה עתה.

במקום להתגונן, לעצור את דבריו ולנסות להסביר את עצמי בשלל מילים וסיפורים, פשוט עצרתי את השיחה. היה שקט למשך כמה שניות, ואז פשוט אמרתי "תודה!", וגם צחקתי.

זה היה בהחלט רגע מכונן עבורי, תחילה – כי באותו הרגע הבנתי עד כמה ההתנהלות הזו הייתה חלק ממני במשך זמן כה רב, עד שפשוט לא שמתי לב אליה, נעשתה כה טבעית עבורי עד שלא ידעתי להתנהג אחרת מכך.

בנוסף, זה היה נפלא לגלות לראשונה את פירותיה של עבודת המדיטציה שלי בעת רגע כה סטנדרטי.

אני בהחלט יכולה לייחס חשיבות לפתיחות המחשבתית שהתפתחה עקב העבודה הזו, ובעיקר לרמת המודעות ההולכת מתפתחת וגוברת ככל שאני מתקדמת יותר ומשתפרת. הדבר העיקרי שהתרחש שם היה שהבנתי – כמה כל אחד הוא מורה, ואם נשקיט לרגע את המחשבות שלנו, נקשיב באמת למה שיש לאחר לומר, אולי נלמד שיעור אחד או שניים. בנוסף, לראשונה השיעור אותו קיבלתי לא היה בדיעבד, כמה ימים או שבועות אחרי, אלא באותו הרגע ממש – וזה הדבר המופלא בעייני.

הבנתי גם – כמה אנחנו בתהליך תמידי. אין דבר כזה "יעד סופי", או "התאוררות מוחלטת" שכאשר נגיע אליה הכל יהיה מושלם. אלא, אנחנו פה בכדי לחוות שיעורים וחוויות שאם נבחר ללמוד מהן, נעלה בדרגת המודעות שלנו עוד ועוד. מדובר בתהליך, במסע, שיש להנות ממנו ולחוות כל רגע ממנו עד תומו, והניסיון להגיע למקום כלשהו, להגדיר יעד סופי, טומן בחובו כשלון כבר מלכתחילה.

אפילו לומר "I am conscious" במובן של אני אדם מודע, על כל ההיבטים של האמרה, מעיד המון דווקא על חוסר מודעות. הדבר שלמדתי עם הזמן, שכיום אני אבחר לומר "I am on the path to consciousness", שכן, אני באמת בתהליך אל עבר מודעות גדולה ורחבה יותר כל הזמן.

כמו במקרה שתיארתי פה, הייתי בטוחה ש"הבנתי הכל". אבל זוהי טעות לחשוב כך מלכתחילה, והחיים יראו לנו במוקדם או במאוחר אילו שיעורים נוספים עלינו לקבל… הרבה יותר כיף לקבל אותם כשמבינים שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד וכשבאים פתוחים לכך. בעיקר כי הסיכוי שנלמד מן השיעור עולה משמעותית, אחרת – היקום המופלא ימשיך לתת לנו את אותם השיעור במסווה כזה או אחר, עד שנלמד את הלקח שהיינו צריכים לקבל 🦋

• 

•