אז Fast forward, כחודש וחצי עברו לאחר הפוסט בו הכרזתי באושר גדול שהתאהבתי בחזרה בריצה, וכמה כיף משחרר, מלמד ואפילו קליל היה לרוץ את שנים עשר הקילומטרים האלה. יום למחרת הריצה, יצאתי לטיול בוקר של 20 ק"מ, בערב לריצה של 8 ק"מ (כי פשוט לא הספיק לי 😉)… ונקעתי את הקרסול (לא כתוצאה מנפילה אפילו). לא סתם נקע, אלא נקע מדרגה 2, כזה שעצר אותי לא רק מלעשות ריצות, אלא גם מלעשות הליכות – למשך כחודש!

והרי ספורט ותנועה הם חלק בלתי נפרד ממני. הייתי בטוחה שזה יעבור אחרי שבוע, אבל הכאב רק הלך והחמיר עד שהגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא לנוח. ניסיתי להילחם בו בהתחלה, לומר לעצמי שזה יעבור ממש עוד מעט, וגם לעשות הליכות (דבר שפשוט לא הלך לי. תרתי משמע).

ואז הגיע התובנה – שאולי, זה דווקא בא ללמד אותי משהו מאוד חשוב שלא הייתי מוכנה להקשיב לו כבר הרבה זמן…?

אולי הנקע הזה, שהסווה כדבר הכי תקוע ומעצבן שיכל להתרחש, בייחוד בתחילת תקופת המבחנים, הוא דווקא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי? ומה למדתי מהמצב?

• 

• 

• 

1. קיצוניות ואיזון. בבודהיזם קיים המושג "דרך האמצע". סידהרתא גאוטמה התנסה בשתי הדרכים הקיצוניות – הן בהתענגות רבה בהנאות חושים בארמונו עוד כשהיה נסיך, והן בעינויים קיצוניים כגון הרעבה עצמית ופרקטיקות סגפניות אחרות במשך שש שנים בהן היה פרוש חסר-כל. כשהשיג התעוררות והפך לבודהה, הוא הבין ששתי הדרכים הללו אינן מובילות לקץ הסבל. הוא הבין כי אין להפוך אף דבר בעולם למושא של התקשרות עיקשת ודוגמטית. מצד אחד ההתמסרות התאוותנית לרדיפת תענוגות חושים מובילה לתחושת "רעב" בלתי פוסקת, מצד שני ההתמסרות לסגפנות גם היא אינה הדרך. הוא ראה כי בהימנעות משתי דרכי הקיצון ניתן להשיג את ההבנה העמוקה, ההתפכחות מהבורות והידיעה של הנירוואנה. דרך האמצע אינה דרך של פשרה בין שתי אפשרויות שונות, אלא הימנעות מפרקטיקות קיצוניות/מזיקות/מועילות והתמקדות בכאלה שמועילות.

תכונת הטוטאליות שלי יכולה להיות חיובית לעיתים, אבל כל דבר שלוקחים אותו לקצה הוא לא טוב, וחייב להיות איזון. לא הקשבתי לגוף שלי כשכאב הקרסול בהתחלה, ונאלצתי להתמודד עם השיעור החשוב הזה. אי ההקשבה באה לידי ביטוי בהרבה אספקטים, שכנראה בחרתי להתעלם מהם באלגנטיות ולהמשיך בחוסר מודעות ובהרגל באותה הדרך, עד שהגיע החוויה הזו כאילו אמרה לי 'לא שמת לב עד עכשיו לסימנים הקטנים? אז אני אצעק קצת יותר חזק, אולי תביני'.

2. הכרת תודה. אבל אמיתית. נכון, יש לי קעקוע על פרק כף יד שמאל עם המילה "תּוֹדָה", אבל כבני אדם, יש לנו נטייה להתחיל לקחת דברים כמובנים מאליהם כשהם הופכים להיות חלק מהשגרה. ההרגלים שלי היו טובים לי, אבל הם הפכו כשמם – להרגלים. והנקע הזה גרם לי להתרגש מחדש (אבל באמת!) מהליכה בטבע, מהמראה המרהיב של השמיים והכוכבים שיש בלילה במקום בו אני בדרך כלל רצה, ובעיקר – הזכיר לי להיות מאוד מודעת להוויה של "כאן ועכשיו" ויישומה כשאני נמצאת במקומות האלה. לעצור שנייה ולהתפעל ולספוג את ההרגשה של האינסוף. וגם, אין ספק שהבנתי כמה טבע וספורט הם חלקים בלתי נפרדים ממני וכמה שאני מרגישה בבית כשאני נמצאת בשדה, בים או בכל מקום כזה. וכמה שהתגעגעתי להתאמן !!!

3. מקלחות קפואות ונשימות. בעודי מחפשת אתגר חדש, כזה שהוא לא ריצה וכדומה, נתקלתי בווים הוף. בנוסף, חבר עשה אתגר של מקלחות קרות מידי יום, הדברים התחברו לי, והחלטתי לנסות את זה בעצמי, מה כבר יכול לקרות? (כמובן ששמעתי מספר פודקסטים תוך כדי להבין קצת יותר, ואפילו קניתי את הספר שלו).

בהתחלה, זה לא היה כלל קל להיכנס מבחירה למקלחת קפואה, לסובב את הברז כך שהמים יהיו הכי קרים שיש. ויותר מכך – לעשות את זה כדבר הראשון כשאני מתעוררת בבוקר (!)… ב-6 בבוקר. כשבחוץ קור מקפיא, עדיין חשוך, והאינסטינקט הטבעי הוא לחזור למיטה החמה, וממש לא להיכנס למים הקפואים.

אז התחלתי עם 15 שניות של מקלחת קפואה. זה לא היה נחמד במיוחד, אבל, ההרגשה אחרי הייתה פרץ של אנרגיה שנמשך כל יום, ואפילו תחושת JOY לא מוסברת, בלי סיבה מיוחדת. יום למחר עשיתי את זה במשך דקה וחצי, וכבר ביום השלישי החלטתי לחפוף את השיער ככה, ומפה לשם, 6 דקות של מקלחת קפואה על הבוקר!!! כבר אמרתי שאני קצת הארד קור בדברים? (בקרוב אמבטיית קרח😉).

לאט לאט התחלתי לחכות למקלחות הקפואות האלה בבוקר, וכולם ממש חשבו שירדה דעתי מעליי, כי אני מחכה לזה בכיליון עיניים בכל בוקר (חשבתי לכתוב 'נהנית מזה', אך איני בטוחה שהנאה זו המילה המתאימה).

התחלתי לאהוב את זה מכמה סיבות – ראשית, לצאת מאזור הנוחות כדבר הראשון של היום קובע טון מסוים, שלי כלפי עצמי, במובן כלשהו הרגשתי שאני מתעלה על עצמי, וההרגשה הזו נמשכה למשך כל היום בבחירות, בהחלטות. אין ספק שזה נותן בוסט אנרגיה אדיר, ומעבר לכך, הרגשה הכי כיפית בעולם שאני לא יכולה לתאר במילים, פשוט 𝐓𝐎 𝐁𝐄 𝐇𝐈𝐆𝐇 𝐎𝐍 𝐋𝐈𝐅𝐄, 𝐈 𝐆𝐔𝐄𝐒𝐒?

אחד הדברים היפים ששמעתי את ווים הוף אומר, והתחברתי אליו מאוד, הוא העובדה שהקור מכריח אותך להיות כאן ועכשיו, אין לך ברירה אחרת אלא להיות כאן, עם הנשימה, עם כולך. זה נותן הרגשת חיות, vitality והנאה מהחיים באמת.

גיליתי אדם מעורר השראה באנרגיות העוצמתיות שלו לחיים, בדרך ההתמודדות שלו עם דברים ובהשפעה החיובית שלו… זה נשמע ומרגיש כאילו הוא מדבר בכל הראיונות איתו ב- CapsLock שזה משעשע וחמוד מאוד!

אגב, התחלתי גם לתרגל את הנשימות שלו… שזה וואו, ולפוסט אחר.

4. בודהיזם. אני לומדת הנדסה ביו רפואית, עם הקבץ במדעי הרוח, כחלק מתוכנית המשלבת את מקצועות ההנדסה עם עולם הרוח, שגיליתי אותה ממש במקרה לפני שהתחלתי ללמוד והגשתי מועמדות אליה מיד. היה לי חשוב לשלב גם מקצועות הומאניים בשביל הנפש, שכן, עם כמה שאני ריאלית, יש בי צד ההומאני שהוא בלתי נפרד ורציתי לאזן את זה עם קורסים ממדעי הרוח.

בסמסטר הנוכחי לקחתי את הקורס "בודהיזם בהודו", לראשונה קורס מהחוג ללימודי מזרח אסיה (ובסמסטר הבא אני לוקחת את "מדיטציה בודהיסטית" של ד"ר קרן ארבל ומחכה לזה בכיליון עיינים). מאז ומתמיד התחום הזה עניין אותי, אך רק השנה אני מניחה שהבשלתי והגעתי למקום מדויק שגרם לי לבחור את הקורסים האלה. היה קורס מרתק ומעניין, למדתי גם תיאוריה, מונחים ואפילו כלים מעשיים. אבל הדבר היפה ביותר שקרה, שפתאום כששמעתי כל מיני פודקסטים או ראיונות, המונחים לא היו לי זרים, הבנתי רעיונות בצורה עמוקה יותר, והמשמעות של דברים התחברה לי מאוד. בסדר מופתי וקסום גם נחשפתי לכל מיני דמויות נפלאות, בתחושה שזה הגיע מאוד מדויק ונכון לרגע הזה. נהניתי מאוד להקשיב וללמוד מהם, והתחלתי ליישם ויותר מכך – לנסות באמת להיות.

התאהבתי ב-𝐑𝐀𝐌 𝐃𝐀𝐒𝐒.  אחד מהאנשים הנפלאים והמדהימים, שפשוט נסחפתי להרצאות שלו, הכל נשמע לי מדויק, נכון ומדהים, ומאז אני לא יכולה להפסיק להקשיב לו, ולהבין עוד ועוד נדבכים בעולם הזה.

בנוסף, 𝐊𝐑𝐈𝐒𝐇𝐍𝐀𝐌𝐔𝐑𝐓𝐈 – שהוא מיוחד, מרתק ואינטליגנטי במינו, מה שכן, הרעיונות שלו דורשים הרבה ריכוז ואני חושבת שגם הויה במקום מסוים, בכדי באמת להבין לעומק את המסרים שלו, ואני עוד בדרך לשם… אחד הדברים הפשוטים אך העוצמתיים שהוא אמר בתגובה לשאלה:

Do you want to know what my secret is?

 '𝐘𝐨𝐮 𝐬𝐞𝐞, 𝐈 𝐝𝐨𝐧'𝐭 𝐦𝐢𝐧𝐝 𝐰𝐡𝐚𝐭 𝐡𝐚𝐩𝐩𝐞𝐧𝐬'

That is the essence of inner freedom. It is a timeless spiritual truth: release attachment to outcomes, deep inside yourself, you’ll feel good no matter what

וכמה שזה פשוט, ככה זה משמעותי וחזק.

5. בנוסף לשניהם, התחלתי לקרוא את "כשדברים מתפרקים", שבכלל לא תכננתי לרכוש אותו, רציתי לקנות את 𝐒𝐖𝐈𝐌  של גון בן ארי (שהוא מעולה !!! לכו תקראו), והיה מבצע על שני ספרים. אז התלבטתי ונתקלתי בספר הזה, ששמעתי עליו כמה המלצות בעבר, והחלטתי לנסות אותו כי הוא היה די מדויק לסיטואציית הנקע שלי ובאופן כללי לתקופה הזו, וכבר לא הייתה לי קונוטציה שלילית עם השם שלו, אלא דווקא יותר סקרנות, עניין וקבלה.

בפעם הראשונה שהמליצו לי עליו, לא התחברתי לשם שלו, אשכרה ממש ככה. מזכיר לי מעט את הסיפור שלי עם הספר  𝐁𝐑𝐄𝐀𝐊𝐈𝐍𝐆 𝐓𝐇𝐄 𝐇𝐀𝐁𝐈𝐓 𝐎𝐅 𝐁𝐄𝐈𝐍𝐆 𝐘𝐎𝐔𝐑𝐒𝐄𝐋𝐅 של ג'ו דיספנזה, שגם איתו היה לי את אותו הדבר, ולאחר מכן, התבהר לי שהוא הפך לאחד מספרי היסוד המדהימים שהכניסו אותי לעולם המדיטציה והשפיעו עלי לעד.

בדיעבד, אני יכולה להסיק שזה קרה כי פשוט סלדתי מהמחשבה שדברים יכולים להתפרק, או מתפרקים, או שהייתי בהכחשה כלשהי שלא רציתי שזה יגע בי, או שמא – לא רציתי לחשוב על עצמי בתור מישהי שהדברים מתפרקים אצלה? עכשיו אני רואה שזה בהחלט נבע ממקום של פחד להתמודד עם המציאות באמת כפי שהיא, מקום של הכחשה, ובעיקר הרבה אגו שכפי הנראה היה מעורב.

אז… התחלתי לקרוא אותו, וזה הגיע הכי מדויק ויפה שיכול להיות. והבנתי למה לא הייתי במצב של לקרוא אותו לפני חצי שנה, הבנתי למה עכשיו זה הכי נכון לי.

מעבר לכך, כל המונחים מהתרבות הבודהיסטית כבר היו מובנים לי והרגשתי FLOW, הבנה אמיתית של הדברים, שלא אומר – הרגשה… כי זה כבר לא הגיע מהמקום הלוגי, אלא מהלב, וגם ממקום בוגר יותר, צנוע ועניו יותר, וכזה שמבין שיש הרבה מה ללמוד…

לראשונה החלטתי גם לסכם את הספר ואת הכלים המעשיים והרעיונות שיש שם לכדי סיכום נוח ומעשי עבורי, שכן, יש שם באמת כלים נפלאים שהם יכולים להיות זהב כשמיישמים אותם, ולא תמיד הכל נכנס בקריאה הראשונית (ומירקור זוהי לא באמת דרך לזכור דברים, עם כמה שאני אוהבת להדגיש). עוד לא סיימתי את כולו, אבל התחלתי ליישם את הרעיונות שם, והוא באמת וואו. לכו תקראו גם אותו אם לא יצא לכם ♥ אני בהחלט אשתף קטעים אהובים עלי משם, וגם אקרא אותו בשנית (ובשלישית).

אז בנימה זו.. תודה לנקע שלימד אותי והזכיר לי, ואני חושבת שמיציתי אותך 😊