לא מזמן חבר שאל אותי את השאלה הזו, די משום מקום, אבל האמת – שאני יכולה להבין מהיכן השאלה הזו הגיעה….
אתחיל מהתשובה הראשונית והקצרה שלי לשאלה – מובן שלא. אני לא בטוחה שאדם אנושי יכול לחוות שמחה 24/7.
עם השנים הבנתי שיש חשיבות לתת מקום לכל מנעד הרגשות שקיימים.
שרגשות מהווים סימני דרך, מגדל-אורים עבורנו, בכדי להבין היכן אנו נמצאים בהתאם לסיטואציה, ואם נתייחס אליהם בצורה מיטיבה, ניתן לכל רגש את הכבוד שלו, נלמד לקבל (!) גם את העצבות, הכעס והכאב – נראה כי הרגש ה"שלילי" הוא לא אויב, אלא חבר.
פה נכנס נדבך נוסף לתמונה – חבר שלא בהכרח מהווה אמת, שאולי ניתן להטיל בו ספק, ומעבר לכך – חבר שבא להזכיר לנו לאן פנינו מועדות ברגע זה והיכן נמצא התדר שלנו.
ישנה חשיבות עצומה בקשת הרגשות כולה, ובעת ובנשימה אחת – חשוב גם להבין כי גם אין צורך להיאחז ולהקשר לרגשות אותם אנו חווים, אלא לראות אותם כעוברים חולפים שעוברים ומסמלים לנו את הדרך.
מהיכן הגיעה השאלה שלו אליי?
בשנתיים האחרונות נכנסתי חזק לעבודת המודעות והנוכחות על כל פניה; מבחינה מעשית, תיאורטית, לימודית, המון מתוך סקרנות ורצון להבין את עצמי ואת העולם טוב יותר, להרגיש ולחוות, ולמקסם את החוויה שלי בעולם הקסום שלנו. הגעתי להמון תובנות, עברתי עליות וירידות, למדתי המון ואני עדיין לומדת באופן יומיומי ותמידי – זה דבר שהוא בלתי נפרד ממני.
שמתי לב שלאט לאט, ברגע ששיניתי את התדר שלי, ברגע שכל השיעורים התאגדו להם לנקודה די ברורה במהות שלי ובהוויה שלי – התחלתי להיות שמחה יותר, מאושרת יותר, ושלמה יותר – פשוט מעצם היותי. באותה הנשימה התחלתי גם לראות יותר ויותר אנשים כפי שהם באמת, ומערכת היחסים שלי עם הרגע הזה, ועם מצבים, חפצים וחוויות בחיים הפכה להיות מעצימה ומעשירה מאוד; התחלתי לראות כל דבר כמנוף להתפתחות וצמיחה, ובו בעת – למדתי לשחרר את ההיאחזות מהתוצאה, למדתי גם לתת מקום ליקום לעשות את שלו ואת החשיבות העצומה בשחרור. מעבר לעובדה שכיף יותר לחיות ככה – זה מקרין החוצה. באמת ובתמים אני נמצאת בהוויה שמחה יותר ושלמה יותר.
חשוב לי גם להוסיף כי זה לא אומר שאני לא נתקלת בקשיים ובאתגרים בחיים, בכל מיני תחומים. העניין הוא שאני בוחרת להיות ברגע, להיות נוכחת ומודעת אל הרגשות, אל תחושתם בגופי, בלי שיפוטיות, וגם בלי רצון עז להימנע מכאב למשל.
בשבוע שעבר נתקלתי בסטורי כלשהו באינסטגרם, שהפך לי לרגע את הבטן וגרם לתחושת מועקה קלה. אני חייבת לציין שכמה רגעים לפני שזה קרה – אמרתי לחברה שבדיוק הייתה לידי באותו הרגע שאני דווקא חווה פירגון ושמחה כלפי מה שראיתי, אבל כמה שניות אחרת זה שמתי לב שהגוף שלי גם מנסה לומר לי משהו אחר. נעשיתי מאוד מודעת להרגשה הזו, שניסיתי לתת לה תיוג בעזרת מילים, להסביר אותה, ואולי גם מעט – להימנע ממנה ככל הניתן, אבל מה? ככל שמתנגדים יותר כלפי משהו כך הוא מתעצם יותר.
אז בחרתי להיות מודעת לזה, להיות עם התחושה הזו, לקבל אותה ולהבין שזה בסדר וטבעי מאוד, זה אנושי – לחבק את ההרגשה הזו ולא לסלוד ממנה, ולהרגיש שזה "הוציא אותי משלוותי". באותו הרגע גם הבנתי איזה שיעור מהמם טמון פה עבורי, שזה בכלל לא קשור לבנאדם ולסטורי הזה – הוא היה רק מראה שהעצימה משהו שהיה בתוכי לפני כן, כי הרי אם הדבר הזה היה נייטרלי עבורי אז זה היה פשוט עובר לידי כאילו לא היה.
זה טבעי מאוד להרגיש גם עצבות לעיתים, או כעס – אבל הפרט המהותי, זה שמפריד אותנו מבעלי החיים לעיתים, והדבר שעלינו ללמוד מהם: לשחרר. להיות ברגע, לחוות את זה, לכאוב, או לכעוס. אבל לא לנשוא את הרגש הזה, את המחשבה על כך – שעות, ימים, חודשים ושנים קדימה. אני מניחה שרבים מאיתנו חוו מקרה כזה או אחר, זה יכול להיות באינספור מסגרות וסיטואציות, למשל – בנהיגה, מישהו עקף אותנו בכביש; הבוס בעבודה עשה איזו שיחת ביקורת שלא הייתה לנו עימה במיוחד; קיבלנו ציון שהתאכזבנו ממנו במבחן או קיבלנו דחייה ממישהו שרצינו לצאת איתו…
אך גם בעלי חיים חווים סיטואציות מעט מבעיתות וכאלה שמוציאות אותן מאיזון. למשל, כשחיה בסוואנה פוגשת לביאה שמנסה לצוד אותה, והיא רצה במהירות שיא ובורחת ממנה – אחרי כמה רגעים, היא פשוט ממשיכה בשלה. היא הסדירה את הנשימה שלה, הגיעה למקום מבטחים, אבל היופי הוא – שהיא לא חושבת בלופים ימים לאחר המקרה "הלביאה הזו…" ואינספור מחשבות על כמה היא קורבן ולמה זה קרה לה, ואיך היא תוכל להחזיר לה ועוד ועוד.
מדובר בהתנהלות חשובה שגם אנחנו צריכים ללמוד ליישם בחיי היומיום שלנו, מדובר בתרגול, שמערב בתוכו המון מודעות לרגע הנוכחי, וקרבה אמיתית אל עצמנו, הבנה של התחושות בגוף, ובעיקר – קבלה של הרגע הנוכחי, ועבודה על חוסר היאחזות ושחרור. אי אפשר להימנע מכאב בחיים, אך אנחנו בוחרים באופן אקטיבי כיצד להגיב לסיטואציות, ואמר בעבר אדם מאוד חכם – הסבל הוא אופציונאלי ובאחריותנו, כמו גם ההנאה והאושר מהחיים.
Victoria Miller 