מה הקשר בין Ram Dass, איתן עזריה, אלן ווטס, ג'ו דיספנזה, מדיטציה, היאחזות ומטרות?

לאחרונה התחלתי לגוון בתוכן שאני קוראת וצורכת, לקחתי קצת צעד אחורה מג'ו דיספנזה ושאר חבריו ועברתי לקרוא ספרים ולשמוע פודקסטים מעט שונים (בנושאי יזמות, הורות וחינוך, מיניות ועוד נושאים שלא בהכרח קשורים אחר לשני).

כמו כן, שמתי לב שתרגול המדיטציה שלי נעשה תכוף פחות.

נחשפתי לפודקסט של איתן עזריה ממש במקרה אחרי שרכשתי את הספר "אמא מתאמנת" של אפרת לקט, ושעתיים אחרי נתקלתי בספוטיפיי בפרק משותף של שניהם, וכך נחשפתי לעולם חדש-ישן ומרענן מאוד עבורי!

כיאה לי, התחלתי בבינג' של הקשבה לפרקים (בעודי עושה ספורט, בפקקים, מבשלת וכו'), ולאט לאט התאהבתי ברעיונות ובמסרים המדויקים והמהממים של איתן שהזכירו לי מאוד את שאר המקורות להם האזנתי בתקופה האחרונה, במסגרת מעט שונה, רעננה וכזו שמאוד התחברתי אליה.

ההבנה המשמעותית שאיננו התוצאות שלנו, והדגש החשוב על הדרך, המאמץ
ובעצם – מי שאנחנו הופכים, שהוא הדבר החשוב באמת. ההפרדה החשובה ביננו לבין התוצאות שלנו, וההבנה כי אינן מגדירות מי אנחנו חשובה לאין שיעור ומשחררת מאוד.
יש לי המוןןןן מה לומר בנושא ואילו רעיונות מהממים ספגתי מהקשבה לפרקים, כמו גם לספר שכמובן שרכשתי וכבר הספקתי להקשיב לרובו.

אחת התובנות המשמעותיות (!) שעלו לי, דווקא בעת נהיגה בפקק בבוקר יום ראשון – הייתה האינטגרציה והקישור בין רעיונות מהספר לבין חוויה שלי של מדיטציה, שניתן להשליכה על תחומים רבים ואחרים בחיים.

כפי שהזכרתי קודם לכן, לאחרונה אני פחות מתמידה, אך עם זאת תמיד חוזרת אחרי תקופה קצרה כי אני מרגישה שאני מאוד רוצה וצריכה את זה. ממש ככה. ואז, התבהרה לי תובנה מעניינת מאוד!

שמתי לב, שאחרי תקופה שלא תרגלתי מדיטציה (האמת שאני עושה את המדיטציות של ג'ו דיספנזה בעיקר, והן אורכות כ45 דק' עד שעה בערך), החוויה הראשונית שלי מחדש היא לרב מיסטית וכוללת היבטים רוחניים די עמוקים, שמותירים חותם עמוק מאוד, שינוי אנרגטי כיף ולעיתים אף ASTRAL TRIPS.

עם זאת! אחרי שזה מסתיים ובהחלט מותיר תחושה וחותם לאורך כמה ימים אחרי זה, שמתי לב שאני מנסה לשחזר את החוויה, באופן מודע או לא מודע. כשאני ניגשת שוב לסיטואציה, אני רוצה לחוות משהו דומה, יש מעין היאחזות והיקשרות בנוגע למה שהיה, ורצון שמשהו יקרה.

ופה נפלה לי התובנה,

  1. אני עושה את המדיטציה הזו בשביל להגיע לאיזה מקום כלשהו, למטרה סופית, ליעד, להרגשה
  2. יש פה היקשרות עזה והזדהות עם משהו שהיה נעים ומגניב ומיוחד שאני מאוד רוצה לשחזר. וכשזה לא קורה שוב, מן הסתם, ישנה התאכזבות מסוימת בלתי נמנעת מעצם ההבנה שחיכיתי למשהו שיתרחש אך הוא לא קרה

ואז נזכרתי בקטע מעניין ויפה של אלן ווטס ששמעתי לפני כחצי שנה לערך.

הוא דיבר על הדרך, על מוזיקה ריקוד וטיול, ועל העובדה שרובנו כבני אדם, תמיד מנסים להגיע לאנשהו, למקום מסוים, יעד מסוים, חוויה כלשהי. אנחנו הולכים לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, מקימים משפחה, עובדים, ואז מחכים לפנסיה בשביל להתחיל לחיות (על פי הרב והתרבות וכמובן שישנם יוצאי דופן, אך כך הוא תיאר זאת), אבל לאן בעצם רצים? ולמה ובשביל מה? הרי המטרה התפספסה פה, אם כי *הדרך* עצמה צריכה להיות המטרה, המסע, ולא היעד אליו מגיעים.

הוא הביא כאנלוגיה את המוזיקה, ואת השיר. כשמקשיבים לשיר, פשוט נהנים ממנו ומאזינים לו. לא מחכים שיעברו 3:34 דקות עד שהוא יסתיים, אחרת, המופע הטוב ביותר יהיה זה שיסתיים הכי מהר.

באופן דומה, ריקוד. לא רוקדים בכדי להגיע למקום מסוים בחדר. מדובר בתנועה ממש כמו במוזיקה.

לכן, גם המסע, ובעצם כל דבר שאנחנו עושים – ישנה החשיבות והעוצמה בהבאת האנרגיה ותשומת הלב לתהליך עצמו ולא ליעד. כמו גם במדיטציה! לא לנסות לעשות את זה בכדי להגיע למצב תודעתי מסוים, או להרגשה כלשהי, אלא פשוט לבוא ממקום סקרן ומתעניין, ולהיות נוכח ברגע.

אני מודה, כששמעתי את הTALK הזה של אלן ווטס, לפני כמה חודשים, לא בדיוק הבנתי זאת עד הסוף, כי איך שאני הבנתי את העבודה של ג'ו דיספנזה והמהות של המדיטציות שלו – הייתה להן מטרה מאוד מאוד מוגדרת (!), עד כדי אלגוריתם אפילו, כיצד לפעול ומה לעשות.

אך בנקודה בה אני נמצאת אני מבינה שאין מדובר ב-CONTREDICTION בין שני הרעיונות, אלא דווקא אינטגרציה וקישור ישיר ועמוק, שהתבהר אצלי בעודי מאזינה לספר של איתן

  • זה נכון, זה חשוב, הכרחי ואף נחוץ מאוד לדעת לאן פנינו מועדות. לאן אנחנו רוצים ללכת, אילו חיים אנו רוצים עבורנו, מה האני האידיאלי שאני רוצה להיות, הקריירה, הזוגיות, ההתפתחות האישית הפיזית המנטלית וכו'
  • אך ברגע שמניחים על השולחן את הידיעה הזו, ומדייקים אותה לתמונה מאוד ברורה של הדימוי הנ"ל, יש לשחרר את הרצון הזה, את המטרה הזו. לא להיאחז בה (!), אלא לעבור לשלב הפעולה המאמץ והדרך שלנו,

ובעצם – לעשות את המיטב שביכולתנו, ופה האחריות שלנו טמונה, פה יש לנו את הכוח להשפיע, מידת ההשקעה והמאמץ שלנו זה כל מה שחשוב

ברגע שאנו משחררים מהתוצאה, מבינים שאינה מגדירה את מי שאנחנו, שאנחנו מצוינים ונהדרים גם בלעדיה! כי הערכים שבאים עם התהליך, עם ההשקעה וההתמדה שלנו, הם אלו שהופכים אותנו למי שאנחנו, בין אם "קיבלנו" את התוצאה או "ניצחנו במשחק"

  • אהבתי מאוד את הדוגמא שאיתן תיאר בספרו בנוגע לשחקן שהבקיע גול וניצח במשחק; "כאשר שחקן חזר ממשחק, ואיננו יכולים לדעת ולהבין מהתנהגותו והבעות פניו האם הוא ניצח או הפסיד במשחק – אז הוא יצא מנצח". הענווה שבאה עם הניצחון, וההבנה שההפסד אינו מגדיר אותך כלל, והוא רק עוד שיעור וצעד בדרך ללמוד ממנו ולהבין היכן עלי להשתפר ומה עלי לעשות אחרת.

אז… לגבי המדיטציה ובעצם כל דבר,

המסקנה העיקרית שלי מכל הסיפור הזה חוזרת כמו ניגון, וזוהי אינה קלישאה כלל (!), כי כשאנו נותנים את כל כולנו לדרך, משחררים מהתוצאה ומהיאחזות בה, יכולים להתרחש דברים קסומים, ובכלל – הדרך היא מה שיפה.

תוספת קטנה מהבוקר (משיחה שהייתה לנו בקורס "הפסיכולוגיה של המדיטציה הבודהיסטית" ומאוד מתקשרת לי לקטע הזה):

כמו בסלידה ממצבי התודעה הלא נעימים, שם נוצרת הדוקהה – גם כשאנחנו תרים אחר מצבי התודעה הגבוהים והעילאיים, ונאחזים בהם, גם שם נוצרת הדוקהה. כי גם המצבים האלה כל הזמן משתנים!

זה מעניין גם בהיבט של מרחיבי תודעה – עד כמה הם יכולים להיות מיטיבים אם כל הזמן רודפים אחריהם ואחרי ההרגשה שאנו חויים דרכם? (לא משנה אם זה בשימוש בחומרים או תרגול של מדיטציה)

נקודה מעניינת למחשבה 😊

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s