פתאום בעודי במפגש השלישי בקורס אני שמה לב שאני ממש מחכה ל2 דקות באמבטיית הקרח
ניסיתי להבין למה, כי זה לא כיף ומהנה במיוחד,
זה כואב – מדובר בשהייה של כמעט 3 דקות ב3 מעלות

זו וואחד יציאה מאזור הנוחות שלי
זה כאב שחודר לעצמות

ואז התבהר לי מה כלכך מושך אותי בזה- אני לא חושבת בקור.
אי אפשר לחשוב כשכלכך קר אני חייבת להיות נוכחת אני חייבת לנשום, להתמקד בנשימות שלי, לנשום נכון רגע אחר רגע עוד נשימה ועוד אחת, והזמן עוצר מלכת

אני לא מחכה לרגע בו זה יסתיים אלא פשוט נמצאת שם, כולי בכאב שמותמר לעוצמה

וברגע מסוים, שאני לא יכולה להצביע עליו באופן מדויק – אני מתמסרת לכאב. אני נכנעת לו אבל במובן החיובי והמלא של המילה I surrender

אני מרפה את השרירים את האחיזה ונותנת לקור לעטוף אותי. בוטחת בו, ולרגע אני אפילו מחייכת

אז הבנתי – הקור מאלץ אותי להיות נוכחת בכאן ועכשיו באופן הכי עוצמתי מתמיד

במדיטציה הראש בורח אבל פה – ראיתי שאם אני אכנס ללופ מחשבות על הסיטואציה, אני פשוט אצא מהאמבטיה ליטרלי אצא, כי ״מה לעזאזל אני עושה פה?״ ״אין לך משהו יותר טוב לעשות?״ ועוד ועוד

מחשבות שעלולות לעבור בראש. אז אני חוזרת לנשימות ומסתכלת על פרנסיס המדהים שהוא המדריך הטוב ביותר שיכולתי לבקש למסע הזה, ומתמסרת לכאב עוד קצת, ומעבר לפינה רואה את הירח מלא ומרגישה הכרת תודה לא מוסברת על הסיטואציה המיוחדת שאני נמצאת בה הקור הוא חבר, והו כמה אני לומדת ממנו