אני חושבת שזה אנושי לצפות לקבל תגובה כלשהי, על אף העובדה שהשיתוף נובע ממקום טהור ונקי, אך אי אפשר להפריד בין שני הדברים – בין המניע לשיתוף לבין הציפייה לקבל תגובה מסוימת בעודי עושה עם עצמי עבודת מודעות והתבוננות חזקה ועמוקה בשלוש השנים האחרונות, לאט לאט אני שמה לב להיבטים דקים יותר ועדינים יותר בחוויה שלי וראיתי שהגעתי לנקודה הרכה שבלב ואיך שזה קרה זה היה מפחיד ואפילו קצת כואב. כי להביע פגיעות דורש המון אומץ האומץ לא לקבל בהכרח את התגובה שציפית לקבל אז צפיתי ברגש הזה מהצד, וחיבקתי אותו, ואת עצמי.

הנטייה הראשונית של האגו שלי הייתה להגן עלי, ומיד שמתי לב מאיפה זה מגיע ובאיזה אופן זה מתבטא, ואז עלתה אצלי תובנה מעניינת מאוד, באופן מפתיע שלא היה צפוי – "אני גאה בעצמי". כי זה לא משנה מה התגובה של הצד השני, כיוון שהתעליתי על עצמי, על החומות שבניתי סביב הלב שלי כלכך חזק, וחייבת לציין – חומות איתנות, כאלה שמגנות בצורה טוטאלית, אך גם מונעות להיכנס אליו באותו האופן. והבנתי – לא משנה מה תהיה התוצאה וגם מה יהיה בסוף, עליתי עוד שלב בהתפתחות שלי.

מעבר לכך, היכולת שלי להבחין בכך מלכתחילה, ולאחר מכן לראות זאת ברזולוציה דקה יותר בתגובתי הראשונית (שהתבטאה רק אצלי בראש), ולהבין את מקורה – זו כבר התקדמות אדירה מבחינתי. בנוסף לכך, לראות את נקודת האור בכך, ואת החומה שבניתי נסדקת, כלפי עצמי – זו מעלה מאוד גבוהה כי זה אומר שאני נותנת לעצמי להרגיש את כל קשת הרגשות, דבר שאני התקשיתי לעשות תקופה ארוכה מאוד.

זה לא קל, אבל אני חושבת שחלק מתהליך העלייה במודעות הוא כזה. לא הכל ורוד נצנצים, מדובר בתהליך שטומן בחובו התמודדות מול עצמך, מול שיעורים חשובים שעליך ללמוד ומול אתגרים שלא הכרח כיף לחוות. אבל חייבים לעבור דרכם בכדי להתעלות עליהם.