***התחלה***

לפני שבוע יצאתי אל המסע הזה, אל המסע הלא נודע – בלי הרבה ציפיות, אבל עם מוכנות לחוות ולהתמסר. לא ידעתי לאן אני אגיע, מה אני אחווה ואיך אצא מהחוויה הזו.

כבר 3 שנים התבשלה במוחי המחשבה לצאת לויפאסנה. זה כתוב בעשרות מחברות”Yearly intentions”  בכל תחילת שנה וראש השנה. עתה, כנראה הבשלתי ובחרתי לצאת אל הדרך. יצאתי בחששות ובפחדים רבים, והזכרתי לעצמי – להשאיר את הציפיות בצד, כי פחדתי מאכזבות, וחוויתי לא מעט כאלה בחיי. לא בגלל איזה אובייקט חיצוני החיצוני, אלא בגלל מה שהיה בתוכי.

יצאתי אל המסע ביום ראשון ברגשות כבדים, בעצבות ותסכול, תקופה ארוכה שחשה עבורי כמו מרה שחורה. מרבית הימים קשים, לא חייכתי חיוך שלם ואמיתי מהלב כבר תקופה ארוכה. בעודי נוסעת באוטובוס ליבניאל, איני יודעת מה יביא אתו היום, את מי אפגוש ואיך זה יגמר. ידעתי שאפגוש את עצמי. הכנתי את עצמי לכך שאני אפגוש כאב, זה היה הדבר היחידי שידעתי בוודאות.

***רקע – פשטות, יהירות וידע***

יצאתי מתוך החוויה הזו עם תובנות מרחיקות לכת, ועם ענווה עצומה. התובנות "מרחיקות הלכת" הללו – לא קשורות לו בפסיק אחד לאיזו הארה רוחנית גדולה, לאיזה כוח גדול שיש בשמים שנחשף לפניי במדיטציה, וגם לא לחוויה מיסטית כזו או אחרת. התובנות האלה ארציות, פשוטות ומדויקות, שזה מגוחך שלא הבנתי אותן קודם.

לעולם הבודהיזם נחשפתי לפני שנים רבות. אמנם אני בת 27 נכון להיום, אבל כבר למעלה מ8 שנים שאני נחשפת לתכנים הללו, קוראת ספרים ומכירה את ה"תיאוריה" בצורה כזו או אחרת. הדוקהה, הדרך המתומנת הנאצלת, אהבה חומלת (מטא) –  לא היו מושגים שזרים לי. לקחתי קורס באוניברסיטה של ד"ר קרן ארבל, קראתי מספר ספרים בנושא (אקהרט טולה, ג'ק קורנפילד…). ואל עולם המדיטציות נחשפתי ממקום קצת אחר (ד"ר ג'ו דיספנזה). תרגלתי את המדיטציות שלו למעלה משנתיים ואף הפכתי ל"מיסיונרית" ומעבירת המסר שלו באותה התקופה, כי העבודה הזו השפיעה על חיי באותה העת. הגעתי לחוויות מיסטיות מיוחדות מאוד במדיטציות, קרו פלאים וסינכרוניות שלא היה אף הסבר אליהן, ודי התמכרתי לתחושה הזו. תרגלתי יום יום, כתבתי על זה, ואף הגעתי למדיטציות של שעה פלוס.

למה אני מספרת לך את כל זה? כי הייתי יהירה מאוד. חשבתי שאני כבר יודעת, שעברתי דבר מה, שאני יודעת מה היא מדיטציה ומהן מעלותיה… וטעיתי. טעיתי בהיקשרות שלי לתוצאה, בהשתוקקות שלי לחוויות המיסטיות האלה שיצא לי לחוות, ובעיקר – במחשבה שזו הדרך הכי טובה לכולם, ושכולם חייבים לנסות אותה. גם טעיתי בכך שחשבתי שאני יודעת מה זו מדיטציה בכלל.

אני לא חושבת שהדרך שעברתי מיותרת, ושעכשיו – זהו, הבנתי את החיים. להפך. ארבעת הימים האלה לימדו אותי כמה איני יודעת.

***מסע – קושי, תרגול, כאן ועכשיו ***

אחת התובנות המהותיות שיצאתי איתה, היא שאין תחליף לתרגול.
עם כל התיאוריה הרבה שאפשר לצרוך, ספרים, הרצאות, פודקסטים – אין תחליף לתרגול. והתרגול? אחד הדברים הכי קשים שיצא לי לחוות.

אמנם המקום היה נמצא בגן עדן עלי האדמות, אחד המקומות היפיפיים והקסומים שיצא לי להיות בהם. אמנם הייתי ללא הסחות דעת חיצוניות – בלי טלפונים, בלי הודעות, בלי אינטרנט, עם אוכל מעולה, ושיעורים מעניינים ונפלאים, ועל אף זאת, היה כלכך קשה.
למה? כי התרגול מתמקד בקשב, רגע אחד רגע. בהעלאת המודעות ושימת הלב לפרטים הקטנים ביותר. ופתאום אני רואה כמה המיינד שלי מתנהל כמו קוף ללא מנוח, שום דבר לא טוב לו! בעיקר – לא טוב לו להיות כאן ועכשיו, זה בלתי נסבל. הכל מציק, מעצבן, כל הזמן חוויתי את אותה הסיטואציה בגוונים אחרים: אני רק רוצה שהרגע הזה יגמר כדי להגיע לרגע הבא – שגם שם יהיה לי כנראה את אותו הרצון. וכמה אני מתוסכלת מעצמי ש"לא מצליחה".

המדיטציה הזו – עד כמה שהיא פשוטה, כך היא קשה, גרמה לי להתוודע לדפוסים ולמחשבות שלי שנמצאים בכל מקום אליו אני מגיעה, לוותר במדיטציה כי קשה או לוותר במקום אחר כי קשה. האימפולסיביות הזו – קיבלתי מראה עוצמתית לאין שיעור.

בתחילת כל תרגול, ביצענו קידה קשובה (https://youtu.be/ssH3KZBCuT4)  – עוד איכשהו צלחתי אותה והיה לי נחמד. מדיטציה בהליכה (https://youtu.be/VPcGFqhCYGQ)  – אחרי דקה נהיה מטריף להבין כמה הסחות דעות מהרגע עצמו קיימות, כמה מעצבן אותי לעצור ולהגיד את הכוונה, כמה אני רגילה ללכת מהר ולפספס את החיים עצמם בגלל זה, רצה אחר יעד לא ברור, כדי להגיע לשם ואז לרצות להגיע ליעד הבא, מפספסת את הרגע הנוכחי שהכל קורה בו.

הבחנתי בדפוסים ובאוטומטים שלי, שהיו שם שנים, ניהלו אותי והפכו לטבע השני שלי. בעיקר הבחנתי בחלק מהאמונות שלי שהיו כה חזקות, עד שהיה לי מאוד קשה לשמוע את חלק מהדברים שנחשפתי אליהם בשיעורי הדהרמה. היו לי הרבה קולות בראש שהתנגדו, והסבירו לי טוב מאוד למה זה דווקא לא נכון. הבחנתי בהיקשרות לשלי לרעיונות שלי ולדעות שלי, למחשבה שזאת בהכרח הדרך הנכונה, וכמה סבל זה גרם, כשהאחר לא חשב כמוני, ואילו אני נקשרתי לדעות האלה בעוצמה כה גדולה.

***מסע – נקןדת המפנה ***

אבל משהו קרה שם, אי שם ביום השני, לא יודעת לשים את הנקודה על הדבר עצמו, אבל היה רגע בזמן שבו התחלתי להסתכל אחרת על הדברים. הבנתי שהמדיטציה הקשה, המשעממת לעיתים, הארוכה, הלא נגמרת הזו, היא חדר כושר לחיים.

אמנם אנחנו מתעסקים ברגע הנוכחי – במה ששמענו עכשיו, במחשבה שעלתה כרגע, בתחושה לא נעימה בגוף, מה לזה ולבעיות הגדולות שאני מתמודדת איתם בחיים? אוקיי, הבנתי, הכל סבל, אנחנו רוצים להשתחרר ממנו, הדרך לשחרור היא על ידי הדרך המתומנת הנאצלת.

אבל מה לזה ולבעיה X שלי? מה עם טראומה מהעבר? או מקרה Y שקרה לי בעבודה ומעלה בי עלבון וכעס כל פעם שאני חושבת עליו? מאוד פשוט לדבר על הדברים האלה שנשמעים הגיוניים וארציים, אבל מה עושים באותו הרגע? לא להרגיש? להיות בניתוק מזה? איך מביעים את זה? לא מדחיקים..
כל זה עולה לי בראש בעודנו לומדים.
אבל אז קרה רגע קסום אחד שבו חוויתי את האינטגרציה הזו... אוקיי, לא באמת קסום, כנראה שלא היה קסום אם אחשוב שנית. כנראה שהוא לווה בתסכול וחוסר סבלנות, שהיה לי חם והיה זבוב מעצבן שזמזם ליד האוזן שלי).

נחזור לסיפור – הבנתי שמה שאנחנו עושים בתרגול זה הכי הכנה לרגעים האמיתיים של החיים. תרגול שימת הלב בחדר הכושר עוזר לי לשים לב בחיים, ופתאום המשפט שאמר ויקטור פרנקל:

“Between stimulus and response there is a space. In that space is our power to choose our response. In our response lies our growth and our freedom."

אני מכירה את המשפט שלו שנים. ושנים לא הצלחתי להגיע למקום הזה שהוא מדבר עליו, בין הגירוי לתגובה. זה היה אוטומטי שתהיתי אם אני בכלל יכולה לעבוד על הדפוסים שלי.
ואז קלטתי שכן. פתאום, במהלך התרגול, הבנתי שפירות התרגול באים לידי ביטוי בדיוק בסיטואציות האלה, וכאן הכל התחבר לי.

זו לא הייתה הארה שגרמה לי להבין שזהו, מצאתי את האושר שכה ייחלתי לו. זו הייתה תובנה שגרמה לי להסתכל על החיים כפי שהם. הם יקרו, לפעמים יהיה לי נעים, לעיתים לא. כל אחד חווה סבל בצורה כזו או אחרת, הסבל שלי לא נעלה יותר מהסבל של השכן, ולבכות עליו ולהתמרמר בתוכו גם לא יפתור את הסיטואציה. לנתח, לחקור ולעשות לו פסיכואנליזה ודוקטורט בדבר מקרה כזה או אחר שקרה לפני שבוע, גם כנראה לא יתרום לי ויפתור אותי מהתחושות הקשות האלה.

אלא, ההבנה שאלו רק תחושות. שהן ברות חלוף, ארעיות וזמניות. שלהיצמד להרגשה לא נעימה שווה ערך ל-להיצמד להרגשה נעימה, עצם ההיצמדות אליה גורם סבל. כמה פעמים במהלך התרגול הרגשתי חוסר סבלנות, שעמום, תסכול, עייפות… זה היה לכמה רגעים, ואז חלף. הרגשתי גם תחושה נעימה של משב הרוח על פניי. זריחה נהדרת, צחוק מתגלגל שגרם לי לתחושה נעימה מבפנים, וגם כאב וסלידה. אבל הכל חלף. ההיצמדות לתחושה הטובה הזו רק הגביר את הסבל. ומה, שאי אפשר לחוות אותה לאורך זמן, גם משהו שהוא מאוד נעים – אם נכפילו ב200 כנראה שזה כבר לא יהיה כלכך נעים.

יצאתי עם הרבה תובנות, עם ענווה ועם צניעות רבה. והאמת, שעם הרגשה מאוד טובה – לא כי אני חווה הארה או התעלות, אלא כי אני רואה את הדברים אחרת, או מדויק יותר – כפי שהם. כאילו שהחלון היה מלוכלך והיה צורך לנקות אותו קצת, ועכשיו רואים יותר טוב, רואים את הדברים כפי שהם.

וזו רק תחילת העבודה.

***תודה, המסע האמיתי מתחיל כעת***

אני מודה מקרב לב לאיתמר וליאורה ניומן המופלאים, על העבודה המקודשת שאתם עושים בהעברת המסר הזה, עבודתכם לא תסולא בפז. נוכחותו המיוחדת של הנזיר עופר, מילותיו, שאפשר לגמוע אותן במשך שעות, ונראה כי הוא נותר באותה אנרגיה גבוהה לאורך כל הזמן שענה על שאלותינו הרבות, היה מעורר השראה ומרחיב לב, הסיפורים האנושיים גרמו להבין איך הייתי רוצה להתהלך בעולם הזה.

יצרתם גן עדן יפיפה, מלא בחמלה אהבה ונדיבות, רצון אמיתי וכנה להאיר את העולם ולעשות טוב – וכל זה תחת הנחת היסוד כי קיים סבל, בכל מקום ואצל כל אחד, והפתרון הוא לא להדחיק, לברוח או להתעלם ממנו, הפתרון אינו לברוח מהרגשות והתחושות הקשות, אלא – לומר להן שלום. להתמודד איתם, "שלום לך כאב.. שלום עצב". להבין, ברמה הכי פרקטית, בתאי גופינו, את המציאות כפי שהיא, שהכל בר חלוף ואין לנו שליטה על כלום – אחרי כמה ימי תרגול כבר מרגישים את הפירות. זה לא אומר שאין אתגרים, להפך, מאז שחזרתי הביתה, חוויתי את המציאות במלוא הדרה, אבל נזכרתי בכלים שלמדנו. אני אמנם עדיין עושה את האינטגרציה, זה לא פשוט, המפגש עם המציאות, אבל אני משתדלת לתרגל לתרגל ולתרגל, פשוט לעשות את זה.

באופן מפתיע, על אף שלא שוחחנו ודיברנו ביננו, המתרגלים – הרגשתי חיבור עמוק איתם, חברי ואוהב, מתבדח וצוחק ונעים. כמה מפתיע ולא מפתיע, לעיתים – לא באמת צריך לדבר, והדיבור מיותר מאין כמוהו.

מכאן, אני ממשיכה למסע האמיתי, שמתחיל כאן ועכשיו. בכוונה רבה להוות דוגמא, ולא להטיף, על אף שהנלהבות שלי מהמסע כה גדולה ולפעמים אני מעט חוטא בזה.

זה לא אומר שמעתה אני מודעת לחלוטין בכל צעד שאני עושה. אבל זה אומר שאני שמה לב כשאני לא, ואני מחזירה את עצמי לכאן ולעכשיו, הזמן והמקום שהדבר באמת קורה.

אחד האתגרים שלי הן שחרור השליטה, כי השליטה היא אשליה, האמת שאין לנו שליטה על כלום.
שחרור האחיזה, משחרר אותי מכבליי שלי, ומוציא אותי מהמערה הזו שאני, בכבודי ובעצמי, הכנסתי את עצמי אליה.