***התחלה***

לפני שבוע יצאתי אל המסע הזה, אל המסע הלא נודע – בלי הרבה ציפיות, אבל עם מוכנות לחוות ולהתמסר. לא ידעתי לאן אני אגיע, מה אני אחווה ואיך אצא מהחוויה הזו.

כבר 3 שנים התבשלה במוחי המחשבה לצאת לויפאסנה. זה כתוב בעשרות מחברות”Yearly intentions”  בכל תחילת שנה וראש השנה. עתה, כנראה הבשלתי ובחרתי לצאת אל הדרך. יצאתי בחששות ובפחדים רבים, והזכרתי לעצמי – להשאיר את הציפיות בצד, כי פחדתי מאכזבות, וחוויתי לא מעט כאלה בחיי. לא בגלל איזה אובייקט חיצוני החיצוני, אלא בגלל מה שהיה בתוכי.

יצאתי אל המסע ביום ראשון ברגשות כבדים, בעצבות ותסכול, תקופה ארוכה שחשה עבורי כמו מרה שחורה. מרבית הימים קשים, לא חייכתי חיוך שלם ואמיתי מהלב כבר תקופה ארוכה. בעודי נוסעת באוטובוס ליבניאל, איני יודעת מה יביא אתו היום, את מי אפגוש ואיך זה יגמר. ידעתי שאפגוש את עצמי. הכנתי את עצמי לכך שאני אפגוש כאב, זה היה הדבר היחידי שידעתי בוודאות.

זו הפכה להיות המנטרה שלי בשבוע האחרון.

בתקופה האחרונה אני מתהלכת בעולם בתחושת לחץ תמידית. תחושה לא נעימה כזו, שלא עוזבת אותי ומקשה עליי להנות ולחוות את היומיום שלי. החוויה היומיומית שלי הפכה להיות מתסכלת מאוד, בעיקר – אני מרגישה שאני פשוט אובדת בין כל המשימות.

מה הקאץ'? את המשימות את מציבה לעצמי. ואלו אפילו משימות "מהנות" על פניו.

מדובר גם בדברים שמפיחים בי הנאה, שכיף לי לעשות אותם ואין כל שאלה על זה. לא מדובר בהכרח במשימות שהן מטלות בית או עבודה (על אף שההוויה הזו משתחלת אל כל תחום בחיי), אלא אפילו מדובר בדברים שלמראית העין נראית כדברים שמפיחים אור וכיף לנשמה.

למשל, זה מתחיל בכתיבה לבלוג, ציור בצבעי מים, פגישות עם חברים, הליכות בירקון, יוגה, אימונים במכון כושר, בישול או אפייה של מתכון חדש וכלה בתכנון טיול, קריאת ספר ועוד.

תקופה שלא פרסמתי דבר, ואף נעלמתי מהרשתות החברתיות, באופן מאוד אורגני, שנראה כאילו חלק טבעי מהתהליך שאני עוברת.
תהליך מעמיק, קשה, כואב, מאתגר אבל חשוב, חשוב מאין כמוהו. אני מניחה שאחד מ"תופעות הלוואי" שלו, הוא הרצון להתכנסות פנימה, reconstruction של העצמי, ובחינת האמונות, מערכות היחסים, הרגשות ועוד דברים לא מודעים נוספים שצפים מעת לעת.

אכן השתנתי, ואני בתהליך שינוי תמידי, אם לדייק, תהליך קילוף קליפות, התעמקות פנימה, למידה של העצמי שלי ושל העולם סביבי. קרו המון שינויים עוצמתיים בחיי.

עבודה עם הילדה הפנימית הייתה אחת אבני הדרך החשובות ביותר בתהליך שלי, וזאת דרך ארוכה, שאני רק בתחילתה. כדי להיות חשופה עוד יותר, ממקום בו אני מרגישה בנוח לשתף, אני אומר כי אחד הדברים המשמעותיים יותר שהתרחשו השנה היה שיפור מערכת היחסים שלי עם אמא שלי.

״אם אתה שונה ממני, זה לא פוגע בי, אלא מעשיר אותי״ (הנסיך הקטן)

בעודי עולה למטוס, נראה כי מעל שני שליש מהנוסעים הינם חסידים עם כיפות שחורות, לכן הסיכוי סטטיסטית שנישב אחד ליד השני היה די גבוה. מאוחר יותר, הבנתי שמתקיים כנס חסידות גדול בפולין, לצורכי גיבוש הקהילה. מה לי ולמידע הזה?לא נכנסתי לטיסה עם ציפיות מיוחדות, מעבר להשלמת רשימת המשימות שלי, קריאה ועבודה על המחשב. אך, יצאתי מהטיסה עם תובנות מרתקות ותחושת קסם קוסמית ומדויקת להפליא.

**איך הטיסה התחילה?*
*התיישבתי במטוס באחת מהשורות הראשונות, משמאלי – בחור דתי עם כיפה שחורה, לבוש באופן אופנתי ומדויק ונראה מסוגנן להפליא. הוא דיבר באנגלית בטלפון במבטא בריטי וניכר היה כי זו הייתה שיחת עסקים די חשובה. כיאה לכל בני האדם, כבר ברגעים הראשונים כשהתיישבתי במטוס, הרושם הראשוני כלפיו וכלפי הסיטואציה נבנה אצלי, כשהמוח שלי מחשב במרץ את כלל הגורמים מסביב, ולצורכי וודאות הישרדותיים – מתייג כל דבר בקטגוריה מסוימת.לקח זמן עד שהמטוס המריא, לכן ניצלתי את הזמן וכתבתי ביומן כמה משימות ל3 וחצי השעות הקרובות של הטיסה (האמת שתכננתי די הרבה, וטיסה זו אופציה נהדרת לביצוע – שכן, הסחות הדעת פוחתות משמעותית ואפשר להיכנס לפלואו די מהר).

על אי נוחות, נוכחות והסחות דעת

שוב, בעודי בעיצומו של אימון, הגיחה אל ראשי תובנה משום מקום, היא הייתה בנוגע להתנהלות שלי בין סטים. אתן לזה כותרת מדויקת יותר – על הצורך המיידי לברוח מרגעי אי-נעימות או אי-נוחות קטנים וגדולים כאחד.

אתחיל מהסוף ואאתגר את עצמי, ואולי גם מישהו שקורא את הפוסט הזה – עשו מאמץ מודע בכל יום לצאת מאזור הנוחות שלכם!

נגמר הסט הראשון, ואני מפעילה טיימר של דקה עד לסט הבא. כמה שניות עברו, ואני מוצאת את עצמי נכנסת ישר לספוטיפיי, מעבירה כמה שירים. עוד כמה שניות עברו, הפעם החלטתי להיכנס לתכנית האימון באקסל לראות מה התרגילים הבאים שלי באימון הנוכחי. 30 שניות עברו… הפעם זה היה וואטסאפ, בלי סיבה מיוחדת.

ואז הבנתי שאני קצת בורחת מפשוט להיות. ואיזו תובנה זו (!). אבל התובנה לא שווה כלום אם לא אפעל ואעשה בנוגע לכך משהו.

לא מזמן חבר שאל אותי את השאלה הזו, די משום מקום, אבל האמת – שאני יכולה להבין מהיכן השאלה הזו הגיעה….

אתחיל מהתשובה הראשונית והקצרה שלי לשאלה – מובן שלא. אני לא בטוחה שאדם אנושי יכול לחוות שמחה 24/7.

עם השנים הבנתי שיש חשיבות לתת מקום לכל מנעד הרגשות שקיימים.
שרגשות מהווים סימני דרך, מגדל-אורים עבורנו, בכדי להבין היכן אנו נמצאים בהתאם לסיטואציה, ואם נתייחס אליהם בצורה מיטיבה, ניתן לכל רגש את הכבוד שלו, נלמד לקבל (!) גם את העצבות, הכעס והכאב – נראה כי הרגש ה"שלילי" הוא לא אויב, אלא חבר.
פה נכנס נדבך נוסף לתמונה – חבר שלא בהכרח מהווה אמת, שאולי ניתן להטיל בו ספק, ומעבר לכך – חבר שבא להזכיר לנו לאן פנינו מועדות ברגע זה והיכן נמצא התדר שלנו.

שמחה לעדכן שהתאהבתי מחדש בריצה. תמיד היו לי רגשות אמביוולנטיים כלפיה. זה בא בתקופות (עם הפסקות ארוכות בין תקופה לתקופה), והיה מאוד קיצוני לכאן או לכן – או שמאוד נהניתי לרוץ ורצתי הרבה, או שהייתי בקצה השני של הסקאלה וזה לא נגע בי.

לאחרונה חזר בי החשק לרוץ, ופתאום באמצע הליכה – הגוף שלי כאילו מעצמו החליט לרוץ, איזה דחף לא ברור כלל… שזרמתי איתו. בלי הגדרה של מטרה מסוימת, התחלתי בהדרגה לרוץ יותר ויותר, בהתחלה זה היה ק"מ אחד, שלושה, באמת מתוך הקשבה לגוף שלי, וזה מה שהוא ביקש ורצה! ולא התנגדתי. לא היה קל בהתחלה, אך ראיתי שעם הימים שעברו השתפרתי, וזה היה כיף… כי נהניתי מהדרך (תרתי משמע), ועל הדרך גם סיגלתי לעצמי עוד הרגל שהוא די חיובי בפני עצמו. אפילו התחילו להיות לי טראקים ושירים קבועים שממש תורמים לקצב שלי וגורמים לי לתחושת BLISSלא מוסברת כזו.

אין ספק שזו הייתה שנה מיוחדת במינה, על כל גווניה, והיא התעלתה על עצמה מחודש לחודש כל פעם מחדש. עם זאת, אני חושבת שזו הייתה השנה הטובה ביותר שלי עד כה. ולא, לא כי הכל הלך בהכרח בקלות, אלא דווקא מתוך האתגר והקושי, חוסר הוודאות – צמחו השיעורים הטובים ביותר, והתפתחתי בצורה אקספוננציאלית. במילה אחת הייתי מתארת את השנה הזו ב – קסם. המילה שהשתמשתי בה יותר מכל על כל גווניה בשנה האחרונה (יעידו רבים על כך)… 😊

אז מה למדתי מהשנה הזו?

1. מערכות יחסים. אני מלאת הודיה לאנשים המדהימים שנכנסו לחיי השנה, אלו שחזרו ואלו שתמיד היו שם. הבנתי עד כמה ישנה חשיבות לקשרים ומערכות יחסים, כמה חשוב לשים אותן במעלה סדר העדיפויות, לטפח את הקשרים. לשים דגש על איכותם, ולשים לב מי האנשים שסובבים אותנו, האם הם מעלים את האנרגיה שלנו? האם הם גורמים לנו להרגיש טוב? להתפתח? לצמוח? להרגיש חופשיים? להרגיש הכי עצמנו שיש? האם הם נותנים לנו מקום ובמה פשוט להיות ללא שיפוט?