פעמים רבות יש לנו ציפיות מסוימות וגבוהות מעצמנו. לרב מגיע עם ביקורת (על הספקטרום של ביקורת בונה, אולי בריאה, ולעיתים קשוחה מידי) כלפי עצמנו המתבטאת בדרכים שונות. עניין הפכפך מגיע כשאנחנו משכנעים את עצמנו שהביקורת באה לטובתנו העליונה.

העניין המעניין עם ביקורת מגיע בהבנה שכולנו מראות, וכשאני עסוק בלבקר את האחר, לעיתים זה נובע כי אני מבקר את עצמי. במקום בו הציפיות שלנו מעצמנו גבוהות, ואנחנו מרגישים שאנחנו מאכזבים את עצמנו – דורשים דרישות מסוימות אך לא מספקים את התוצאות הרצויות בטווח הזמן הרצוי. שם לרב נמצא גם ביקורת כלפי האחר.

זוהי תחושה שכולנו נולדים איתה, זו ההרגשה שלא תמיד יש לה הסבר לוגי אך היא חזקה ועוצמתית לאין שעור.

עם השנים, תחושת הבטן שלנו לעיתים נעשית עמומה, כשקולות אחרים מתעלים על קולנו הפנימי, ומסתירים אותו. תחושה זו איננה נעלמת, היא תמיד שם מחכה בסבלנות שנבחין בה וניתן לה את הכבוד הראוי.

היא עברה כמה וכמה גלגולים אצלי, עד שהפנמתי אותה עד הסוף.

תחילה בתור משפט ששגור אצל רובנו, בסגנון של "תעריך את מה שבידך". חמשת התודות שהרבה מנטורים ממליצים לתרגל כל בוקר או בסיומו של כל יום. הכל נשמע לי הגיוני כמובן, אך כמו מרבית בני האדם, אנו נוטים להתרגל לסביבה שלנו, לאנשים שסביבנו, ולרכוש ולחפצים שבחזקתנו…

הכרת התודה קצת בורחת מהראש, ככל שנכנסים לתוך שגרה עמוסה/פרויקט חדש/תקופת מבחנים וכל דבר דומה. השינוי מההבנה הלוגית של המושג, לבין לחיות אותו וליישם אותו בכל חלק מיומנו הינו מהותי ועושה פלאים לחיי היום יום.

• ללמוד לשחרר מהאחיזה ביעד הסופי, לעשות את מיטב יכולתי, להתנהל מתוך כוונה מוכוונת וטהורה ובאותה המידה לשחרר כל היאחזות. להנות מהדרך, להתמסר אליה, להתמסר אל מי שאני הופכת להיות דרכה, לגלות חמלה וסובלנות וללמוד תוך כדי על עצמי ומכל דבר.

ההבנה כי השגת המטרה הסופית היא תהיה תוצר לוואי, ואפילו כפרס שולי, לנגד מה שאקבל מהתהליך.