מה למדתי מהתואר בהנדסה ביורפואית ומדעי הרוח?

8 שיעורים, אחד לכל סמסטר

ולא רק איך לפתור אינטגרלים, לכתוב דו"חות מעבדה או סמינריונים)

1. ענווה

– אוקטובר 2017, 8:00 בבוקר, אלגברה לינארית – כבר בשיעור הראשון לתואר, קיבלתי שיעור בענווה. הגעתי מהתיכון: 5 יחידות במתמטיקה, 99 בשאלון 807, לא בהכרח באתי יהירה, אך חשבתי שיהיה לי קליל. נוכחתי לדעת שאני צריכה ריענון מסיבי בדבר כל הנוגע למתמטיקה, הגדרות, והבנת אסטרטגיית הלמידה שלי.

– במהלך השנה הראשונה למדתי איך ללמוד, ניסוי וטעיה היו חלק ארי מחוויותיי. תסכול ולחץ היו רגשות שחוויתי לא מעט.

– עם זאת, לא היה לי ספק שאני אעבור את האתגר הזה, אלמד ממנו ואצא בוגרת וחכמה יותר – ולא רק בלפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות, להוכיח טענות, לפתור בעיות אילוצים ולמצוא את השדה החשמלי שמקיף גליל סימטרי ברדיוס r.

– למדתי להתמודד עם אתגרים – מקצועיים, אישיים, חברתיים ולימודיים. למדתי שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה והציון בבחינה.

– בכל שבוע, ובכל סמסטר מחדש – הבנתי כמה אני לא יודעת, כמה יש לי עוד ללמוד, וכמה תמיד יש במה להשתפר. באותה נשימה, בכל סמסטר מחדש, חוויתי מגמת עלייה בממוצע הציונים שלי, שהייתה לינארית וקונסיסטנטית והעידה על כך שבסך הכל אני מתקדמת ובצמיחה, על אף הקושי, ואולי – בזכותו.

– במבט לאחור אני מבינה את מהות התואר לעומק – לא היה מדובר בציון גבוה שיעיד בהכרח על הצלחתי הוודאית בחיים המקצועיים.

– מהותו של התואר היא הענקת כלים להתמודדות עם אתגרים ובעיות, הקניית דרך חשיבה, התמודדות עם קשיים על כל גווניהם – כישלונות, ניסויים שלא צלחו, בירוקרטיה, ומבחנים מאתגרים.

להמשיך לקרוא

גמרא, כנס חסידות בפולין, ומה למדתי מאדם שישב לידי במטוס

״אם אתה שונה ממני, זה לא פוגע בי, אלא מעשיר אותי״ (הנסיך הקטן)

בעודי עולה למטוס, נראה כי מעל שני שליש מהנוסעים הינם חסידים עם כיפות שחורות, לכן הסיכוי סטטיסטית שנישב אחד ליד השני היה די גבוה. מאוחר יותר, הבנתי שמתקיים כנס חסידות גדול בפולין, לצורכי גיבוש הקהילה. מה לי ולמידע הזה?לא נכנסתי לטיסה עם ציפיות מיוחדות, מעבר להשלמת רשימת המשימות שלי, קריאה ועבודה על המחשב. אך, יצאתי מהטיסה עם תובנות מרתקות ותחושת קסם קוסמית ומדויקת להפליא.

**איך הטיסה התחילה?*
*התיישבתי במטוס באחת מהשורות הראשונות, משמאלי – בחור דתי עם כיפה שחורה, לבוש באופן אופנתי ומדויק ונראה מסוגנן להפליא. הוא דיבר באנגלית בטלפון במבטא בריטי וניכר היה כי זו הייתה שיחת עסקים די חשובה. כיאה לכל בני האדם, כבר ברגעים הראשונים כשהתיישבתי במטוס, הרושם הראשוני כלפיו וכלפי הסיטואציה נבנה אצלי, כשהמוח שלי מחשב במרץ את כלל הגורמים מסביב, ולצורכי וודאות הישרדותיים – מתייג כל דבר בקטגוריה מסוימת.לקח זמן עד שהמטוס המריא, לכן ניצלתי את הזמן וכתבתי ביומן כמה משימות ל3 וחצי השעות הקרובות של הטיסה (האמת שתכננתי די הרבה, וטיסה זו אופציה נהדרת לביצוע – שכן, הסחות הדעת פוחתות משמעותית ואפשר להיכנס לפלואו די מהר).

להמשיך לקרוא

הנקודה הרכה שבלב, פגיעות ואומץ

זה מפחיד לשים את הלב על השולחן, זה דורש אומץ, זה דורש פגיעות הרבה יותר קל להסתתר מול חזית קשוחה ופאסון מסתורי זה מפחיד בעיקר כשאתה לעיתים לא יודע איך יגיבו אך כמה אומץ יש בזה. ואני דווקא מדברת על האומץ והיופי של להיות נאמן לעצמך ולומר את מה שעל הלב שלך. מצד אחד זה משחרר, אך באותה הנשימה זה מבעית כי אתה נהיה חשוף ועירום ועירום הרבה יותר עמוק מאשר להסיר בגדים

להמשיך לקרוא

Don’t judge a book by it’s cover. Or a person, or a podcast

לא לשפוט ספר על פי כריכתו. לא פעם שמענו את האמרה הזו באינספור הקשרים. באדפטציות אחרות – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (פרקי אבות).

אתחיל ואומר – כי בעייני יש סיבה שאנו עושים את זה, והיא לא בהכרח שלילית. אחרי כמה שיחות עם חברים, הגעתי למסקנה, שזה יכול להיות מעין מנגנון סינון ראשוני עבורנו, שמתבצע באופן לא מודע, בכמה רגעים. הרושם הראשוני שלנו מוטבע בשניות הראשונות של האינטראקציה עם האובייקט (או האדם לצורך העניין), ומושפע מסך חוויות העבר שעיצבו אותנו והפכו אותם למי שאנחנו.

אני חושבת שזה לא אפשרי (או אנושי) לחיות 100% מהזמן על פי האמרה הזו.
אבל (!) בידינו הבחירה בכל פעם להביא למודעות את האופציה שיש דרך אחרת, לעצור שניה, להתבונן, ולבחור להתנהל ממקום אחר שהוא לא ריאקטיבי/תגובתי. זה עניין של תרגול, של הבאת תשומת לב באופן אקטיבי, ואפילו עם כל המאמץ – בוודאות יהיו פעמים שנפספס, וזה בסדר, זה חלק מהעניין.

— עמנואל הרומי / מחברות עמנואל (מחברת 12)

שמתי לב שהסיפור עם השיפוטיות בנוגע לכריכה, או למראה, חזר על עצמו במספר וריאציות בחיי:

להמשיך לקרוא

מתי לאחרונה יצאתם מאזור הנוחות שלכם?

על אי נוחות, נוכחות והסחות דעת

שוב, בעודי בעיצומו של אימון, הגיחה אל ראשי תובנה משום מקום, היא הייתה בנוגע להתנהלות שלי בין סטים. אתן לזה כותרת מדויקת יותר – על הצורך המיידי לברוח מרגעי אי-נעימות או אי-נוחות קטנים וגדולים כאחד.

אתחיל מהסוף ואאתגר את עצמי, ואולי גם מישהו שקורא את הפוסט הזה – עשו מאמץ מודע בכל יום לצאת מאזור הנוחות שלכם!

נגמר הסט הראשון, ואני מפעילה טיימר של דקה עד לסט הבא. כמה שניות עברו, ואני מוצאת את עצמי נכנסת ישר לספוטיפיי, מעבירה כמה שירים. עוד כמה שניות עברו, הפעם החלטתי להיכנס לתכנית האימון באקסל לראות מה התרגילים הבאים שלי באימון הנוכחי. 30 שניות עברו… הפעם זה היה וואטסאפ, בלי סיבה מיוחדת.

ואז הבנתי שאני קצת בורחת מפשוט להיות. ואיזו תובנה זו (!). אבל התובנה לא שווה כלום אם לא אפעל ואעשה בנוגע לכך משהו.

להמשיך לקרוא

מוטיבציה?

בשלושה חודשים האחרונים אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שלא הייתה לי מוטיבציה ללכת להתאמן במכון. התחלתי משלושה אימונים בשבוע, ובשבועיים האחרונים זה עלה לחמישה.

בתחילת הדרך כמובן שהייתה התלהבות, אך גם לאחר כחודש – הרגשתי שזה הפך להרגל מהנה עבורי, אפילו לא הייתי צריכה לחשוב לפני – פשוט לצאת למכון. תכנית אימון שבועית לכל אימון בשבוע כבר הייתה לי, וזה הצריך ממני מינימום מאמץ (גם זה עניין יחסי כמובן 😊).

אך לפני שלושה ימים, לשם שינוי ובאופן מפתיע מאוד, התארגנתי כמו תמיד, ופתאום הרגשתי שאין לי כוח, וקול בראש אמר לי "את יכולה לוותר הפעם".

האמת שאפילו לא הייתי עייפה וזה גם ככה היה בלו"ז שלי כך שלא הייתי צריכה לעשות משהו אחר.
ניסיתי להבין קצת מאיפה זה מגיע, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שחפירה בזה זה לא תועיל לי.

להמשיך לקרוא

האם אני שמחה כל הזמן?

לא מזמן חבר שאל אותי את השאלה הזו, די משום מקום, אבל האמת – שאני יכולה להבין מהיכן השאלה הזו הגיעה….

אתחיל מהתשובה הראשונית והקצרה שלי לשאלה – מובן שלא. אני לא בטוחה שאדם אנושי יכול לחוות שמחה 24/7.

עם השנים הבנתי שיש חשיבות לתת מקום לכל מנעד הרגשות שקיימים.
שרגשות מהווים סימני דרך, מגדל-אורים עבורנו, בכדי להבין היכן אנו נמצאים בהתאם לסיטואציה, ואם נתייחס אליהם בצורה מיטיבה, ניתן לכל רגש את הכבוד שלו, נלמד לקבל (!) גם את העצבות, הכעס והכאב – נראה כי הרגש ה"שלילי" הוא לא אויב, אלא חבר.
פה נכנס נדבך נוסף לתמונה – חבר שלא בהכרח מהווה אמת, שאולי ניתן להטיל בו ספק, ומעבר לכך – חבר שבא להזכיר לנו לאן פנינו מועדות ברגע זה והיכן נמצא התדר שלנו.

להמשיך לקרוא

יומני הריצה שלי, חלק ב'

אז Fast forward, כחודש וחצי עברו לאחר הפוסט בו הכרזתי באושר גדול שהתאהבתי בחזרה בריצה, וכמה כיף משחרר, מלמד ואפילו קליל היה לרוץ את שנים עשר הקילומטרים האלה. יום למחרת הריצה, יצאתי לטיול בוקר של 20 ק"מ, בערב לריצה של 8 ק"מ (כי פשוט לא הספיק לי 😉)… ונקעתי את הקרסול (לא כתוצאה מנפילה אפילו). לא סתם נקע, אלא נקע מדרגה 2, כזה שעצר אותי לא רק מלעשות ריצות, אלא גם מלעשות הליכות – למשך כחודש!

והרי ספורט ותנועה הם חלק בלתי נפרד ממני. הייתי בטוחה שזה יעבור אחרי שבוע, אבל הכאב רק הלך והחמיר עד שהגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא לנוח. ניסיתי להילחם בו בהתחלה, לומר לעצמי שזה יעבור ממש עוד מעט, וגם לעשות הליכות (דבר שפשוט לא הלך לי. תרתי משמע).

ואז הגיע התובנה – שאולי, זה דווקא בא ללמד אותי משהו מאוד חשוב שלא הייתי מוכנה להקשיב לו כבר הרבה זמן…?

אולי הנקע הזה, שהסווה כדבר הכי תקוע ומעצבן שיכל להתרחש, בייחוד בתחילת תקופת המבחנים, הוא דווקא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי? ומה למדתי מהמצב?

להמשיך לקרוא

20 דברים שלמדתי ב-2020

אין ספק שזו הייתה שנה מיוחדת במינה, על כל גווניה, והיא התעלתה על עצמה מחודש לחודש כל פעם מחדש. עם זאת, אני חושבת שזו הייתה השנה הטובה ביותר שלי עד כה. ולא, לא כי הכל הלך בהכרח בקלות, אלא דווקא מתוך האתגר והקושי, חוסר הוודאות – צמחו השיעורים הטובים ביותר, והתפתחתי בצורה אקספוננציאלית. במילה אחת הייתי מתארת את השנה הזו ב – קסם. המילה שהשתמשתי בה יותר מכל על כל גווניה בשנה האחרונה (יעידו רבים על כך)… 😊

אז מה למדתי מהשנה הזו?

1. מערכות יחסים. אני מלאת הודיה לאנשים המדהימים שנכנסו לחיי השנה, אלו שחזרו ואלו שתמיד היו שם. הבנתי עד כמה ישנה חשיבות לקשרים ומערכות יחסים, כמה חשוב לשים אותן במעלה סדר העדיפויות, לטפח את הקשרים. לשים דגש על איכותם, ולשים לב מי האנשים שסובבים אותנו, האם הם מעלים את האנרגיה שלנו? האם הם גורמים לנו להרגיש טוב? להתפתח? לצמוח? להרגיש חופשיים? להרגיש הכי עצמנו שיש? האם הם נותנים לנו מקום ובמה פשוט להיות ללא שיפוט?

להמשיך לקרוא