אז Fast forward, כחודש וחצי עברו לאחר הפוסט בו הכרזתי באושר גדול שהתאהבתי בחזרה בריצה, וכמה כיף משחרר, מלמד ואפילו קליל היה לרוץ את שנים עשר הקילומטרים האלה. יום למחרת הריצה, יצאתי לטיול בוקר של 20 ק"מ, בערב לריצה של 8 ק"מ (כי פשוט לא הספיק לי 😉)… ונקעתי את הקרסול (לא כתוצאה מנפילה אפילו). לא סתם נקע, אלא נקע מדרגה 2, כזה שעצר אותי לא רק מלעשות ריצות, אלא גם מלעשות הליכות – למשך כחודש!
והרי ספורט ותנועה הם חלק בלתי נפרד ממני. הייתי בטוחה שזה יעבור אחרי שבוע, אבל הכאב רק הלך והחמיר עד שהגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא לנוח. ניסיתי להילחם בו בהתחלה, לומר לעצמי שזה יעבור ממש עוד מעט, וגם לעשות הליכות (דבר שפשוט לא הלך לי. תרתי משמע).
ואז הגיע התובנה – שאולי, זה דווקא בא ללמד אותי משהו מאוד חשוב שלא הייתי מוכנה להקשיב לו כבר הרבה זמן…?
אולי הנקע הזה, שהסווה כדבר הכי תקוע ומעצבן שיכל להתרחש, בייחוד בתחילת תקופת המבחנים, הוא דווקא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי? ומה למדתי מהמצב?