פתאום בעודי במפגש השלישי בקורס אני שמה לב שאני ממש מחכה ל2 דקות באמבטיית הקרח
ניסיתי להבין למה, כי זה לא כיף ומהנה במיוחד,
זה כואב – מדובר בשהייה של כמעט 3 דקות ב3 מעלות

זו וואחד יציאה מאזור הנוחות שלי
זה כאב שחודר לעצמות

ואז התבהר לי מה כלכך מושך אותי בזה- אני לא חושבת בקור.
אי אפשר לחשוב כשכלכך קר אני חייבת להיות נוכחת אני חייבת לנשום, להתמקד בנשימות שלי, לנשום נכון רגע אחר רגע עוד נשימה ועוד אחת, והזמן עוצר מלכת

אני לא מחכה לרגע בו זה יסתיים אלא פשוט נמצאת שם, כולי בכאב שמותמר לעוצמה

וברגע מסוים, שאני לא יכולה להצביע עליו באופן מדויק – אני מתמסרת לכאב. אני נכנעת לו אבל במובן החיובי והמלא של המילה I surrender