על אי נוחות, נוכחות והסחות דעת

שוב, בעודי בעיצומו של אימון, הגיחה אל ראשי תובנה משום מקום, היא הייתה בנוגע להתנהלות שלי בין סטים. אתן לזה כותרת מדויקת יותר – על הצורך המיידי לברוח מרגעי אי-נעימות או אי-נוחות קטנים וגדולים כאחד.

אתחיל מהסוף ואאתגר את עצמי, ואולי גם מישהו שקורא את הפוסט הזה – עשו מאמץ מודע בכל יום לצאת מאזור הנוחות שלכם!

נגמר הסט הראשון, ואני מפעילה טיימר של דקה עד לסט הבא. כמה שניות עברו, ואני מוצאת את עצמי נכנסת ישר לספוטיפיי, מעבירה כמה שירים. עוד כמה שניות עברו, הפעם החלטתי להיכנס לתכנית האימון באקסל לראות מה התרגילים הבאים שלי באימון הנוכחי. 30 שניות עברו… הפעם זה היה וואטסאפ, בלי סיבה מיוחדת.

ואז הבנתי שאני קצת בורחת מפשוט להיות. ואיזו תובנה זו (!). אבל התובנה לא שווה כלום אם לא אפעל ואעשה בנוגע לכך משהו.

בשלושה חודשים האחרונים אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שלא הייתה לי מוטיבציה ללכת להתאמן במכון. התחלתי משלושה אימונים בשבוע, ובשבועיים האחרונים זה עלה לחמישה.

בתחילת הדרך כמובן שהייתה התלהבות, אך גם לאחר כחודש – הרגשתי שזה הפך להרגל מהנה עבורי, אפילו לא הייתי צריכה לחשוב לפני – פשוט לצאת למכון. תכנית אימון שבועית לכל אימון בשבוע כבר הייתה לי, וזה הצריך ממני מינימום מאמץ (גם זה עניין יחסי כמובן 😊).

אך לפני שלושה ימים, לשם שינוי ובאופן מפתיע מאוד, התארגנתי כמו תמיד, ופתאום הרגשתי שאין לי כוח, וקול בראש אמר לי "את יכולה לוותר הפעם".

האמת שאפילו לא הייתי עייפה וזה גם ככה היה בלו"ז שלי כך שלא הייתי צריכה לעשות משהו אחר.
ניסיתי להבין קצת מאיפה זה מגיע, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שחפירה בזה זה לא תועיל לי.

שמחה לעדכן שהתאהבתי מחדש בריצה. תמיד היו לי רגשות אמביוולנטיים כלפיה. זה בא בתקופות (עם הפסקות ארוכות בין תקופה לתקופה), והיה מאוד קיצוני לכאן או לכן – או שמאוד נהניתי לרוץ ורצתי הרבה, או שהייתי בקצה השני של הסקאלה וזה לא נגע בי.

לאחרונה חזר בי החשק לרוץ, ופתאום באמצע הליכה – הגוף שלי כאילו מעצמו החליט לרוץ, איזה דחף לא ברור כלל… שזרמתי איתו. בלי הגדרה של מטרה מסוימת, התחלתי בהדרגה לרוץ יותר ויותר, בהתחלה זה היה ק"מ אחד, שלושה, באמת מתוך הקשבה לגוף שלי, וזה מה שהוא ביקש ורצה! ולא התנגדתי. לא היה קל בהתחלה, אך ראיתי שעם הימים שעברו השתפרתי, וזה היה כיף… כי נהניתי מהדרך (תרתי משמע), ועל הדרך גם סיגלתי לעצמי עוד הרגל שהוא די חיובי בפני עצמו. אפילו התחילו להיות לי טראקים ושירים קבועים שממש תורמים לקצב שלי וגורמים לי לתחושת BLISSלא מוסברת כזו.