ריצ'י אהוב ליבנו.. כלכך כואב לי לכתוב את המילים האלה. נפרדנו ממך אתמול.
אחרי כמה ימים קשים מנשוא, סבלת כלכך ביומיים האחרונים, אבל אהבת כלכך כל החיים שלך. והענקת מהאהבה הזו לכל הסובבים אותך. היית הדוגמא הטהורה לאהבה אמיתית, חסרת גבולות, חוצה יקומים, לבבות ואנשים.
זכינו בך שהיית חלק מהמשפחה שלנו, ותמיד תהיה. אתה האח שאני תמיד ביקשתי שיהיה לי. אתה הלב הטהור והאור הכי יפה, תמים, עדין, מצחיק ואהוב בעולם. תודה שלימדת אותי לאהוב. לא יכולתי לתאר כמה אהבה יש בי עד שפגשתי אותך, אתה הצתת בי את זה, אתה הפכת אותנו מ3 אנשים, למשפחה, וקירבת בצורה שאין לתאר לה.
נשבר לי הלב רק מלהיזכר איך היית אתמול. והרגשתי את זה. הייתה לי מועקה כל היום אתמול, בעודך בטיפולים. ידעתי שמשהו לא בסדר, לא כשורה. הרגשתי שאני חייבת לנסוע אליך, עשיתי מסע אל עבר הרכב של ההורים, הייתי בדרכי אליך, ואז הם התקשרו בהפתעה, שיניתי את הכתובת בוייז, ונסעתי אל עבר שדה התעופה לאסוף אותם כדי שניסע כולנו אליך ביחד.
הייתי אופטימית עוד, שנבוא לבקר, נחבק ונהיה איתך שעות, רק שתריח אותנו, רק ללטף אותך ולשלוח לך אור ותפילות. אבל כשהגענו לבית החולים וראינו את המצב שלך, זה היה פשוט שובר, נפלתי על הרצפה. ראיתי אותך מתייסר מכאבים, צורח כמו שמעולם לא שמעתי מישהו צורח כך.. ברגע שנכנסו למיון שמענו את הקולות האלה אך לא ידענו שזה ממך. פשוט סרט רע שלא תיארתי לעצמי בסנריו הכי גרוע שהיה לי שיקרה.
אמא אמרה שהיא לא רוצה שאתה תסבול יותר, ושזה לא חיים, נשבר לנו הלב לראות אותך ככה. חיכית להורים שיחזרו מחו"ל, ויפרדו ממך…
המעשה הנכון, האוהב, המתחשב ובעיקר – הלא אנוכי, היה לתת לך ללכת. לעלות לעולם אחר. להפסיק את הסבל הכה גדול שהיית בו.
כשהנוירולוגית התקשרה אלי בצהריים אתמול, הייתי בטוחה שיהיו לך עוד כמה חודשים איתנו. שתתאושש, תקבל טיפול תרופתי ותחייה חיים טובים ונעימים איתנו, עוד קצת.
ופתאום מה שקרה אתמול.
יש בי רגשות שלא הרגשתי מעולם, לא בעוצמה הזו. אני לא מפסיקה לבכות ולא מצליחה לתאר את החיים בלעדיך, לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה. הכל קרה כלכך מהר.
אני מוקירה תודה שזכית להיות איתי בשבועיים האחרונים האלה, שנתתי לך את האהבה הכי גדולה שיכולתי לתת לך. שהייתי קשובה לאינטואיציה שלי, ראיתי שמשהו לא בסדר איתך, דאגתי לך כלכך. לא היססתי ופעלתי, הלכנו לרופא, הייתי לצידך כל רגע. עזבתי הכל, כי שום דבר לא היה חשוב יותר מזה שיטפלו בך ויעזרו לך. הייתי משלמת כל סכום בעולם כדי לעזור לך, ולא עניין אותי שום דבר מהבעיות המטופשות שהתעסקתי בהן עד יום חמישי בערב, כשראיתי שאתה כבר לא בטוב. פתאום כל הריכוז העצמי שלי התפוגג והייתי במשימה להיות איתך, שתרגיש טוב. דאגתי לך כלכך. הייתי לצידך בכל רגע ולא עזבתי אותך במיון, אצל הרופא. חיבקתי איתך אל חיקי והתפללתי אליך. עשיתי את כל מה שיכולתי. מה שמנחם אותי זה שלא סבלת הרבה זמן. אלו היו 48 שעות של הדרדרות מהירה, אך עד אז היית יחסית חיוני. זה לא משנה את הכאב העצום והתהומי, הבלתי נתפס.
אני עוד לא מעכלת את זה. ואני חושבת שאני עוד אכתוב הרבה לך, עליך… זה עוזר לפרוק, זה מאפשר לעבד את הרגשות האלה, את האבל, את הכאב.
תודה לך על היותך, ריצ'י אהוב ליבנו, החמוד מידי, האוהב והמקסים שלנו. אין דברים כמוך. תודה שלימדת אותי מהי אהבה. אני כלכך מוקירה תודה שבחרת בנו כמשפחה שלך, ושנתנו לך את כל האהבה שבעולם.
כואב לי לנשום. כואב לי להתהלך בעולם, יש בי מועקה שלא נעלמת. היא השתנה מאז שנפרדנו ממך, כי כשסבלת, ואפילו שהייתי רחוקה ממך ולא ידעתי בדיוק מה עובר עליך – הרגשתי. הרגשתי את זה.
הלכתי לספריה אתמול, לבחור ספרים.. הספרניות הציעו לי כל מיני רומנים, וזה באמת מה שהייתי לוקחת לפני חודשיים. אבל הלב שלי אמר לי אחרת, הייתה בי קריאה פנימית לספרים מסוג אחר, לספרים על אובדן, על התמודדות עם אובדן ומוות של אדם אהוב. לא יודעת להסביר למה, כי הייתי בטוחה שהמצב שלך ישתפר, אולי זה מה שרציתי, ושהתת מודע שלי כבר ידע, שהגוף שלי ידע.
אוח. החיים לא הוגנים. כואב. אני אמשיך להתהלך עם השמיכה בצבע תכלת שלך, לחבק אותה ולהיזכר בכך. בבקשה תשאיר לי סימנים. אני מבטיחה להיות טובה יותר.
תודה לך ריצ'י אהוב ליבנו. הלב שלנו נשבר לרסיסים.
Victoria Miller 