***התחלה***
לפני שבוע יצאתי אל המסע הזה, אל המסע הלא נודע – בלי הרבה ציפיות, אבל עם מוכנות לחוות ולהתמסר. לא ידעתי לאן אני אגיע, מה אני אחווה ואיך אצא מהחוויה הזו.
כבר 3 שנים התבשלה במוחי המחשבה לצאת לויפאסנה. זה כתוב בעשרות מחברות”Yearly intentions” בכל תחילת שנה וראש השנה. עתה, כנראה הבשלתי ובחרתי לצאת אל הדרך. יצאתי בחששות ובפחדים רבים, והזכרתי לעצמי – להשאיר את הציפיות בצד, כי פחדתי מאכזבות, וחוויתי לא מעט כאלה בחיי. לא בגלל איזה אובייקט חיצוני החיצוני, אלא בגלל מה שהיה בתוכי.
יצאתי אל המסע ביום ראשון ברגשות כבדים, בעצבות ותסכול, תקופה ארוכה שחשה עבורי כמו מרה שחורה. מרבית הימים קשים, לא חייכתי חיוך שלם ואמיתי מהלב כבר תקופה ארוכה. בעודי נוסעת באוטובוס ליבניאל, איני יודעת מה יביא אתו היום, את מי אפגוש ואיך זה יגמר. ידעתי שאפגוש את עצמי. הכנתי את עצמי לכך שאני אפגוש כאב, זה היה הדבר היחידי שידעתי בוודאות.


