זו הפכה להיות המנטרה שלי בשבוע האחרון.

בתקופה האחרונה אני מתהלכת בעולם בתחושת לחץ תמידית. תחושה לא נעימה כזו, שלא עוזבת אותי ומקשה עליי להנות ולחוות את היומיום שלי. החוויה היומיומית שלי הפכה להיות מתסכלת מאוד, בעיקר – אני מרגישה שאני פשוט אובדת בין כל המשימות.

מה הקאץ'? את המשימות את מציבה לעצמי. ואלו אפילו משימות "מהנות" על פניו.

מדובר גם בדברים שמפיחים בי הנאה, שכיף לי לעשות אותם ואין כל שאלה על זה. לא מדובר בהכרח במשימות שהן מטלות בית או עבודה (על אף שההוויה הזו משתחלת אל כל תחום בחיי), אלא אפילו מדובר בדברים שלמראית העין נראית כדברים שמפיחים אור וכיף לנשמה.

למשל, זה מתחיל בכתיבה לבלוג, ציור בצבעי מים, פגישות עם חברים, הליכות בירקון, יוגה, אימונים במכון כושר, בישול או אפייה של מתכון חדש וכלה בתכנון טיול, קריאת ספר ועוד.

אבל כשאני מוסיפה עוד פריט ועוד פריט לרשימה הדמיונית של היום שלי, תחושת הלחץ מתחילה לעלות אל פני השטח, ואני נכנסת למוד מאוד מעצבן. מעצבן לעצמי ומעצבן לסובבים אותי. מנסה לרוץ אחרי הזנב של עצמי, ומפסיקה להנות מהחוויה של עשיית הדברים האלה. וגם אם אני אכן מצליחה לסיים את כל הדברים, אני מסיימת בתחושה לא נעימה, המילה "סיפוק" לא מתקיימת בחוויה.

במה זה עוד מתבטא?

• במקצב הדיבור שלי, במקצב ההליכה שלי. אני הולכת מהר לכל מקום, כאילו מנסה לקצר את המרחק בין מקום למקום בצורה אלגנטית, כאילו זה באמת יגרום לי לסיים משהו מהר יותר ולהמשיך לדבר הבא. כמו גם, מקצב הדיבור שלי הפך להיות מהיר עד מאוד, אני אומרת הרבה יותר מילים בפרק זמן מאשר האדם הממוצע.
  
• בעבודה אני מנסה לייעל את עצמי ולתעדף את המשימות החשובות ביותר, אבל בפועל – אני מנסה להספיק הכל, וגם לעשות את זה בו זמנית. הפסקת הצהריים שלי הפכה לקצרה מאוד, וגם בה אני מנסה לעבוד. אני מסיימת כל יום בתחושה שלא הספקתי את מה שרציתי, על אף שעשיתי המון, וויתרתי על הפסקות קטנות, כי הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי אותן.
  העניין – שזה לא שמדובר בהכרח בתקופה מיוחדת שיכולה באופן טבעי וזמני להיות לחוצה מתמיד, אלא מדובר בהוויה שלי שמשתחלת לכל מקום, וכמובן שהיות והעבודה היא חלק ארי מהזמן שלי, גם לשם.

בעקבות כל אלה, התחלתי להרהר בכמה שאלות:

למה אני עושה את זה? אם זה גורם לי להספיק יותר? ואיך החוויה שלי בעודי רצה בקצב מסחרר?

השאלות הגיעו כי הגעתי לנקודה שהפסקתי להנות מהיומיום שלי. על פניו – הזמן שלי מלא בדברים שאני אוהבת לעשות. אני נהנית מהעבודה שלי ומרגישה משמעותית, מרגישה חוויית צמיחה ולמידה מתמדת, שמלווה כמובן גם בכאבי גדילה, יציאה מאזור הנוחות, והתמודדות עם אתגרים, וגם רפלקציה והתבוננות על סיטואציות, ולבסוף אינטגרציה ולמידה מהן.

כל סוף שבוע, הייתי ממלאה את הלו"ז שלי במשימות ודברים שאני רוצה לעשות, ובאופן אוטומטי, ביחס ישר עד מאוד – ככל שהייתי כותבת יותר דברים שאני רוצה לעשות, תחושת הלחץ שלי וחוסר ההנאה מהיום שהולך להפציע, הייתה עולה. וכך, במשך שבועות ארוכים.
ימים ספורים שאני חשתי שלווה ורוגע מהעשייה. ואם אנסה לזקק את נקודות הדמיון בין הימים האלה, המשותף להם כלל כמה מרכיבים:

1. ספונטניות והקשבה לעצמי.
   למשל, באחד מימי השבת קמתי מוקדם, והרגשתי קריאה פנימית לפתוח את דפי הציור שלי. עשיתי סשן ציור עם צבעי מים. הייתי קשובה לתחושות שנבעו ממני באותו הבוקר, לא כי זו הייתה משימה שכתבתי לעצמי שאני "חייבת" לעשות, אלא, הצבעים קראו לי. ואיך הרגשתי אחרי שעתיים? רגועה. נעימה לעצמי ולאחרים. מלאה. Content with myself.
   
   
2. פלואו.
   באותה הדוגמא שלמעלה, הרגשתי תחושת פלואו ונעימות. שלווה התחילה לאפוף את החוויה שלי, איבדתי תחושת זמן, האזנתי למוזיקה ואז לסרטון הדרכה ביוטיוב, ונהניתי מהתהליך. מה שמוביל אותי לנקודה השלישית:
   
3. הנאה מהתהליך עצמו, ולא ציפייה להשיג משהו.
   הציור נעשה למטרת הציור עצמו! לא כדי שאסיים אותו ואעשה את הציור היפה ביותר שעשיתי עד כה. אפילו לא בהכרח למטרת למידה, אלא, עשיתי לשם העשייה עצמה. אפילו לא לשם השתפרות, או כדי להיות טובה יותר.

לימוד תוך זרימה

כמובן שלמדתי בדרך, אך לאו דווקא רק דברים בנושא טכניקות ציור מים.

בעיקר למדתי שאני יכולה להרגיע את עצמי מעצם פעולת הציור עצמה. שציור הוא תהליך תרפויטי עבורי. שאני לומדת תוך עשייה, שאני עושה טעויות, שזה בסדר, כי ככה לומדים. שתמיד מתחילים מנקודה מסוימת, וכל אחד היה מתחיל, ושזה ממש בסדר ואפילו טבעי שאני לא אהיה טובה על ההתחלה, שזה לא מביך, ושלא תמיד אני מביאה את התוצרים הטובים והמוצלחים ביותר.

I really practiced a beginner’s mind, וזה מפחיד, זה מפחיד כי זה אומר לטעות, זה אומר שכנראה לא אהיה טובה על ההתחלה, ואסתכן ב"מבוכה", ובתוצרים לא יפים, אם מדברים על עניין הציור.

אהיה כנה, אני אסתכן בלא להיות מוצלחת. ויש לי רצון גדול מאוד להיות טובה בדברים שאני עושה. אבל – עצם הבחירה להתחיל ללמוד משהו חדש, בעצם אומרת להתנסות, לטעות, ללמוד, ליפול, לקום.

מאיפה אנחנו הכי לומדים? מעשייה. מהטעויות שעשיתי, מתיקונן. מתי החומר שלמדתי למבחן באמת נכנס לראשי ולעצמותיי? כשאני פותרת תרגיל, מתנסה בחוויית הכאב והתסכול הרב של שהייה מול תרגיל מאתגר, ומנסה לחלץ מתוכי את הכלים ולעשות אינטגרציה לרעיונות שלמדתי, בכדי לפתור את השאלה.

למידה של כל דבר חדש לא שונה מכך. אכן, מעט סטיתי מהנושא.

ההחלטה

לכן, השבוע החלטתי שאני רוצה לשנות. האחריות בידיי לחוויה היומיומית שלי, של הרגעים והשעות הימים. והזמן הוא המשאב הכי חשוב, ואני צריכה לעשות משהו אחר, כי ההתנהלות שלי עד כה, גורמת לי לסבל.

חשבתי לעצמי איך אעשה את זה, והבנתי שהמנטרה של 1 thing at a time, שאפשר להחיל ברמה של משימה, אבל גם על הרמה היומיומית שלי, נשמעת לי כמו משהו פשוט וברור מאוד. לא בטוח שזה יהיה קל למישהי כמוני שרגילה לרשימות על גבי רשימות של דברים שאני רוצה לסיים.

תהיות כמו: האם ההספק שלי יפגע? איך אני אצליח לבחור רק דבר אחר חשוב לעשות היום? הרי אני רוצה גם וגם וגם! אבל נזכרתי, שה"גם וגם" הזה, גורע מהחוויה שלי, ואני מסיימת בתחושת כישלון וחוסר סיפוק מכל יום שעובר. אז בחרתי לנסות. ולהביא אל התהליך הזה רכות, חמלה, הקשבה לעצמי ולמידה תוך כדי תנועה.

איך הבאתי את זה לתחומים החיים השונים?

• ברמה היומיומית – בחרתי דבר אחד עיקרי ליום. משהו אחר שsparks joy in me, ואותו אני בוחרת לעשות. כל דבר שהוא נוסף – מבורך, אבל לא הכרחי.
  כמובן שיש דברים שהם כבר הפכו לטבע שני שלי והם אפילו לא נכללים ברשימה (כמו דפי הבוקר, הליכת 3 ק"מ, חצי שעה הביתה מהרכבת דרך הירקון, קריאה כשמרגישה שרוצה… הפכו לחלק ממני, ולא דורשים מאמץ נוסף מעבר לבחירה).
  
  
• בעבודה – החלטתי על 3 נקודות עיקריות החשובות ביותר בסדר העדיפויות שאותן אני אעשה. כל השאר – חשוב, ייכתב ברשימות להבא, אבל (בנוגע לעבודה – זה עדיין בתהליך, אני עוד מנסה להבין מה הדרך הטובה ביותר. יש לציין – שמרגישה התקדמות ושינוי חיובי לטובה).

וכך היה, למשל:

יום שלישי – אימון רגליים
יום רביעי – אפיית עוגיות ג'ינג'ר תוך שיחה עם נעה
יום חמישי – הליכה בירקון עם תמרי
יום שישי – אימון רגליים

כמובן שאני עושה דברים מעבר, אבל – אני רכה אל עצמי, אני קשובה אל עצמי. ובעיקר – אני מבינה שאני אנושית וזה בסדר לפספס סשן יוגה אחד, כי הגוף שלי ביקש ללכת לישון כי הייתי עייפה. באופן מפתיע, פרדוקסלי, ואולי דווקא מאוד טבעי, החוויה היומיומית שלי משתפרת, אבל מעבר לכך, אני מספיקה יותר. וגם מה שאני לא מספיקה, אני לא קשה לעצמי, אני לא צולבת את עצמי ברגשות אשמה קשים על כך שלא עשיתי את הדברים האלה,

ואני רואה שפתאום יש לי אנרגיה ורצון מתוכי לעבוד במשך כל הנסיעה לעבודה, ושעת נסיעה לכל כיוון, טסה לי. פתאום אני רואה שאני רוצה לקרוא הבוקר ברכבת למשל, לא כי זו משימה, אלא כי זה ממה מה שהקשיבות לעצמי הביאה היום. פתאום אני מבחינה כי מזרון היוגה קורא לי להגיע! אני רואה שזה בסדר שלא ציירתי השבוע, ומקבלת את זה. זה תהליך, שמרגיש לי מאוד נכון עבורי.

To be continued