יום שבת 27.5.23

יום שישי אחרי שריצי הלך למקום יותר שליו.. כך אני רוצה להאמין.

בדיוק לפני שבוע הייתי בדרך חזרה הביתה מבית החולים, אחרי שהנוירולוגית בדקה אותו והוחלט להשאירו לבדיקת CSF.

לא בכיתי היום. ואני מפחדת. מפחדת שזה אומר שהוא לא היה לי חשוב מספיק. אני יודעת שזה לא אומר או חצי דבר על האהבה שלי אליו באמת, אבל זה מה שעובר לי בראש.

מרגישה עננה של ניתוק.. כן. היום זה ניתוק. ניתוק שאני יכולה להבחין שהחל ביום חמישי אחר הצהריים.

אני מספרת לאנשים על מה שקרה באופן טכני כזו, מה שמעציב אותי. סיפרתי את מה שקרה כבר עשרות פעמים, ברגש, ממעמקי הכאב ומעמקי הלב, ועכשיו זה הפך להיות עוד מאורע שאני מספרת עליו, פרטים יבשים, עיניים יבשות.

היה לי יום די שמח וטוב. חייכתי, צחקתי, נהנתי. ואני מרגישה קצת אשמה על כך. כלכך מהר?

ביום שני רכשתי את הספר ״עניין של מוות וחיים״ של ארווין‏ יאלום ומרילין יאלום. ואני ממש לקראת סיומו. ספר מדויק שנשלח אלי בזמן הנכון ביותר. כתוב בצורה אנושית, רהוטה. נכתב מעומק הנשמה והלב. ממקום אמיתי ועירום שגרם לי לצמרמורת מרמת הכנות, הכנות והכאב שטמונים בכל סיפור, שיתוף, פסקה, מועבר בלי פילטרים.

יום חמישי מאז שריצ'י עזב את העולם הגשמי.

האמת שאני ברגשות מעורבים מאוד, בעיצומו של הרגע קצת קשה לי לזהות מה קורה איתי, אך במבט לאחור, אפילו כמה שעות לאחור, אני מצליחה לראות…

אני מפחדת. מפחדת שאשכח אותו. ש"יעבור לי" מהר ממנו. הזמן מרחיק את מה שקרה ביום ראשון מהרגע הנוכחי, ואני בתמורה – מנסה להיאחז בו חזק ככל האפשר, שוכחת שלשחרר זה בעצם המפתח לריפוי.

אני שוכחת שקבלה היא המגדלור שלי בדרך- הקבלה של הכאב המצער שפגש אותנו בסיבוב בלי להתכונן, הקבלה של כל קשת הרגשות שאני חווה. של הבכי, העצבות, הכאב, הכעס, הצער, האבל… הגעגוע האינסופי. לקבל אותם, ובאותה מידה לזכור איזה חיים נפלאים היו לריצ'י, שהוא תמיייייייייד ישאר בליבנו, לעד.

האמת, שאני מחפשת משמעות וסיבות. שמה שקרה לו לא קרה סתם. קשה לי לקבל שזה החיים ולפעמים קורים דברים בלתי נסבלים על הדעת, כואבים ולא הוגנים. אני מנסה להיאחז במשהו כי מרגישה שהקרקע קצת נשמטה מעל רגליי. מנסה למצוא תשובות, מחפשת סימנים. מנסה להבין לאן הוא הלך. מה קורה אחרי שעוזבים את הגוף. תוהה על זה ומנסה לנחם את עצמי לרגעים.

לעיתים נזכרת בשיעורים הרבים שריצ'י לימד אותי… האמת שהתחלתי לכתוב קצת על זה אתמול, קטע שכותרתו "המתנות שריצ'י השאיר", אך הלב שלי צלל בכלל לכתוב על מוות, ולא על השיעורים שהוא לימד אותי. הנחתי לזה ככה והבנתי שכנראה שזה מה שהלב שלי רוצה לכתוב. בשלב מסוים הכתיבה הפכה להיות "ערוכה מידי", וזה התחיל להיכתב מהראש, לכן בחרתי להשאיר את זה בקובץ ההוא ולפתוח דף חדש מהלב היום.

יום שלישי, 23 מאי

הכחשה, ככה אומרים, זה השלב הראשון של האבל. האמת שאני עוד לא מעכלת בכלל את מה שקרה ביום ראשון בלילה. זה מרגיש לי כמו חלום בלהות אחד גדול, אני נזכרת ברגעים שנכנסנו למיון ושאלנו את הרופאה איפה אהוב ליבנו ונשבר לי הלב, ליטרלי, כואב לי באזור החזה בצורה מובחנת כלכך… הזיכרון חד כלכך, ברור, אני זוכרת את הקולות, את הצבעים, את הצווחות. אני זוכרת שראיתי את המתוק שלנו בכלוב בקומה התחתונה, צווח מכאב, מתפתל ונע באי נוחות. רציתי שיכאב לי במקומו, רציתי לקחת את הכאב הזה ממנו. רציתי לעשות כל דבר שרק לא יכאב לו כלכך, שלא יסבול.

צעקתי לאמא שלי שתקרא לרופא שיגיע, שיעזרו לו, לא יכולתי לעזוב אותו, לא יכולתי לשאת את המראות שראיתי אך באותה הנשימה לא יכולתי ללכת לצד. קרסתי על הרצפה, הרופאה פתחה לנו את הכלוב ואמרה שאפשר לחבק אותו. התקרבתי אליו הכי קרוב שיש, ניסיתי להניח על היד ליד האף שלו שיריח אותי, ניסיתי ללטף בעדינות, שלא יכאב לו. וראיתי אותו כואב כלכך.

אני דומעת רק מלכתוב את זה. אני לא חושבת שאי פעם חוויתי סוג כזה של כאב, כאב שהנשמה שלי יוצאת מבפנים, דמעות שלא פוסקות לרדת בקולות של ייאוש.

ריצ'י אהוב ליבנו.. כלכך כואב לי לכתוב את המילים האלה. נפרדנו ממך אתמול.

אחרי כמה ימים קשים מנשוא, סבלת כלכך ביומיים האחרונים, אבל אהבת כלכך כל החיים שלך. והענקת מהאהבה הזו לכל הסובבים אותך. היית הדוגמא הטהורה לאהבה אמיתית, חסרת גבולות, חוצה יקומים, לבבות ואנשים.

זכינו בך שהיית חלק מהמשפחה שלנו, ותמיד תהיה. אתה האח שאני תמיד ביקשתי שיהיה לי. אתה הלב הטהור והאור הכי יפה, תמים, עדין, מצחיק ואהוב בעולם. תודה שלימדת אותי לאהוב. לא יכולתי לתאר כמה אהבה יש בי עד שפגשתי אותך, אתה הצתת בי את זה, אתה הפכת אותנו מ3 אנשים, למשפחה, וקירבת בצורה שאין לתאר לה.

נשבר לי הלב רק מלהיזכר איך היית אתמול. והרגשתי את זה. הייתה לי מועקה כל היום אתמול, בעודך בטיפולים. ידעתי שמשהו לא בסדר, לא כשורה. הרגשתי שאני חייבת לנסוע אליך, עשיתי מסע אל עבר הרכב של ההורים, הייתי בדרכי אליך, ואז הם התקשרו בהפתעה, שיניתי את הכתובת בוייז, ונסעתי אל עבר שדה התעופה לאסוף אותם כדי שניסע כולנו אליך ביחד.

הייתי אופטימית עוד, שנבוא לבקר, נחבק ונהיה איתך שעות, רק שתריח אותנו, רק ללטף אותך ולשלוח לך אור ותפילות. אבל כשהגענו לבית החולים וראינו את המצב שלך, זה היה פשוט שובר, נפלתי על הרצפה. ראיתי אותך מתייסר מכאבים, צורח כמו שמעולם לא שמעתי מישהו צורח כך.. ברגע שנכנסו למיון שמענו את הקולות האלה אך לא ידענו שזה ממך. פשוט סרט רע שלא תיארתי לעצמי בסנריו הכי גרוע שהיה לי שיקרה.

***התחלה***

לפני שבוע יצאתי אל המסע הזה, אל המסע הלא נודע – בלי הרבה ציפיות, אבל עם מוכנות לחוות ולהתמסר. לא ידעתי לאן אני אגיע, מה אני אחווה ואיך אצא מהחוויה הזו.

כבר 3 שנים התבשלה במוחי המחשבה לצאת לויפאסנה. זה כתוב בעשרות מחברות”Yearly intentions”  בכל תחילת שנה וראש השנה. עתה, כנראה הבשלתי ובחרתי לצאת אל הדרך. יצאתי בחששות ובפחדים רבים, והזכרתי לעצמי – להשאיר את הציפיות בצד, כי פחדתי מאכזבות, וחוויתי לא מעט כאלה בחיי. לא בגלל איזה אובייקט חיצוני החיצוני, אלא בגלל מה שהיה בתוכי.

יצאתי אל המסע ביום ראשון ברגשות כבדים, בעצבות ותסכול, תקופה ארוכה שחשה עבורי כמו מרה שחורה. מרבית הימים קשים, לא חייכתי חיוך שלם ואמיתי מהלב כבר תקופה ארוכה. בעודי נוסעת באוטובוס ליבניאל, איני יודעת מה יביא אתו היום, את מי אפגוש ואיך זה יגמר. ידעתי שאפגוש את עצמי. הכנתי את עצמי לכך שאני אפגוש כאב, זה היה הדבר היחידי שידעתי בוודאות.

זו הפכה להיות המנטרה שלי בשבוע האחרון.

בתקופה האחרונה אני מתהלכת בעולם בתחושת לחץ תמידית. תחושה לא נעימה כזו, שלא עוזבת אותי ומקשה עליי להנות ולחוות את היומיום שלי. החוויה היומיומית שלי הפכה להיות מתסכלת מאוד, בעיקר – אני מרגישה שאני פשוט אובדת בין כל המשימות.

מה הקאץ'? את המשימות את מציבה לעצמי. ואלו אפילו משימות "מהנות" על פניו.

מדובר גם בדברים שמפיחים בי הנאה, שכיף לי לעשות אותם ואין כל שאלה על זה. לא מדובר בהכרח במשימות שהן מטלות בית או עבודה (על אף שההוויה הזו משתחלת אל כל תחום בחיי), אלא אפילו מדובר בדברים שלמראית העין נראית כדברים שמפיחים אור וכיף לנשמה.

למשל, זה מתחיל בכתיבה לבלוג, ציור בצבעי מים, פגישות עם חברים, הליכות בירקון, יוגה, אימונים במכון כושר, בישול או אפייה של מתכון חדש וכלה בתכנון טיול, קריאת ספר ועוד.

תקופה שלא פרסמתי דבר, ואף נעלמתי מהרשתות החברתיות, באופן מאוד אורגני, שנראה כאילו חלק טבעי מהתהליך שאני עוברת.
תהליך מעמיק, קשה, כואב, מאתגר אבל חשוב, חשוב מאין כמוהו. אני מניחה שאחד מ"תופעות הלוואי" שלו, הוא הרצון להתכנסות פנימה, reconstruction של העצמי, ובחינת האמונות, מערכות היחסים, הרגשות ועוד דברים לא מודעים נוספים שצפים מעת לעת.

אכן השתנתי, ואני בתהליך שינוי תמידי, אם לדייק, תהליך קילוף קליפות, התעמקות פנימה, למידה של העצמי שלי ושל העולם סביבי. קרו המון שינויים עוצמתיים בחיי.

עבודה עם הילדה הפנימית הייתה אחת אבני הדרך החשובות ביותר בתהליך שלי, וזאת דרך ארוכה, שאני רק בתחילתה. כדי להיות חשופה עוד יותר, ממקום בו אני מרגישה בנוח לשתף, אני אומר כי אחד הדברים המשמעותיים יותר שהתרחשו השנה היה שיפור מערכת היחסים שלי עם אמא שלי.

״אם אתה שונה ממני, זה לא פוגע בי, אלא מעשיר אותי״ (הנסיך הקטן)

בעודי עולה למטוס, נראה כי מעל שני שליש מהנוסעים הינם חסידים עם כיפות שחורות, לכן הסיכוי סטטיסטית שנישב אחד ליד השני היה די גבוה. מאוחר יותר, הבנתי שמתקיים כנס חסידות גדול בפולין, לצורכי גיבוש הקהילה. מה לי ולמידע הזה?לא נכנסתי לטיסה עם ציפיות מיוחדות, מעבר להשלמת רשימת המשימות שלי, קריאה ועבודה על המחשב. אך, יצאתי מהטיסה עם תובנות מרתקות ותחושת קסם קוסמית ומדויקת להפליא.

**איך הטיסה התחילה?*
*התיישבתי במטוס באחת מהשורות הראשונות, משמאלי – בחור דתי עם כיפה שחורה, לבוש באופן אופנתי ומדויק ונראה מסוגנן להפליא. הוא דיבר באנגלית בטלפון במבטא בריטי וניכר היה כי זו הייתה שיחת עסקים די חשובה. כיאה לכל בני האדם, כבר ברגעים הראשונים כשהתיישבתי במטוס, הרושם הראשוני כלפיו וכלפי הסיטואציה נבנה אצלי, כשהמוח שלי מחשב במרץ את כלל הגורמים מסביב, ולצורכי וודאות הישרדותיים – מתייג כל דבר בקטגוריה מסוימת.לקח זמן עד שהמטוס המריא, לכן ניצלתי את הזמן וכתבתי ביומן כמה משימות ל3 וחצי השעות הקרובות של הטיסה (האמת שתכננתי די הרבה, וטיסה זו אופציה נהדרת לביצוע – שכן, הסחות הדעת פוחתות משמעותית ואפשר להיכנס לפלואו די מהר).