יום שלישי, 23 מאי

הכחשה, ככה אומרים, זה השלב הראשון של האבל. האמת שאני עוד לא מעכלת בכלל את מה שקרה ביום ראשון בלילה. זה מרגיש לי כמו חלום בלהות אחד גדול, אני נזכרת ברגעים שנכנסנו למיון ושאלנו את הרופאה איפה אהוב ליבנו ונשבר לי הלב, ליטרלי, כואב לי באזור החזה בצורה מובחנת כלכך… הזיכרון חד כלכך, ברור, אני זוכרת את הקולות, את הצבעים, את הצווחות. אני זוכרת שראיתי את המתוק שלנו בכלוב בקומה התחתונה, צווח מכאב, מתפתל ונע באי נוחות. רציתי שיכאב לי במקומו, רציתי לקחת את הכאב הזה ממנו. רציתי לעשות כל דבר שרק לא יכאב לו כלכך, שלא יסבול.

צעקתי לאמא שלי שתקרא לרופא שיגיע, שיעזרו לו, לא יכולתי לעזוב אותו, לא יכולתי לשאת את המראות שראיתי אך באותה הנשימה לא יכולתי ללכת לצד. קרסתי על הרצפה, הרופאה פתחה לנו את הכלוב ואמרה שאפשר לחבק אותו. התקרבתי אליו הכי קרוב שיש, ניסיתי להניח על היד ליד האף שלו שיריח אותי, ניסיתי ללטף בעדינות, שלא יכאב לו. וראיתי אותו כואב כלכך.

אני דומעת רק מלכתוב את זה. אני לא חושבת שאי פעם חוויתי סוג כזה של כאב, כאב שהנשמה שלי יוצאת מבפנים, דמעות שלא פוסקות לרדת בקולות של ייאוש.

רק לפני כמה שעות הרופאה אמרה שהוא יוכל לקבל כדורים, שיש לו עוד כמה חודשים שעשויים להיות טובים איתנו. ואז המראה הזה. לא ציפיתי. לא רציתי שזה יקרה.

אבל אם נחזור כמה שעות לאחור, בסביבות השעה 16:00 ארגנתי תיק לחדר הכושר, בידיעה שאני רוצה לבקר אותו היום, אך גם באי וודאות לגבי מה קורה איתו. התקשרתי למחלקת נוירולוגיה, שלחתי הרבה הודעות לברר מה קורה איתו, אך לא עידכנו עד אז. החלטתי להכניס בתוך התיק גם מפתחות לרכב של ההורים שלי (שחנה בחדרה), ומטען. יצאתי לדרכי, עם מועקה בלתי פוסקת ועננת כאב של חוסר וודאות.

איך שהגעתי לחדר הכושר, טלפון מהנוירולוגית. עדכנה בגרוע מכל. התחלתי לבכות, דמעה אחת דמעה. שאלתי את השאלות הרלוונטיות, הייתי מאוד עניינית, זה נשמע שיש עוד סיכוי, שיהיה לו עוד לילה להשגחה במיון, ואחרי זה נתחיל בטיפול תרופתי. היא אמרה שיש לו עוד כמה חודשים לחיות, לחיות חיים טובים.

מיד ביררתי את שעות הרכבות, וחזרתי להתאמן. אמרתי לעצמי שזה יעשה לי טוב לפחות לסיים את האימון הזה. אני מתאמנת, ובוכה… וככה במשך חצי שעה. בשלב מסוים ראיתי שעדיף שאקח אוטובוס לרכבת תל אביב סבידור מרכז, כי מכון הכושר היה רחוק מהרכבת. יצאתי במהירות שיא, בדפיקות לב, בהלם, במועקה שמלווה אותי ולא פוסקת.

הגעתי לתחנה האוטובוס, עליתי על האוטובוס. לאחר כמה תחנות הבנתי שאני בכלל בקו שנוסע לכיוון ההפוך, לבני ברק. כעסתי על הכל, על הסיטואציה, על האוטובוס, על הפקקים, רציתי להספיק והבנתי שיש לי חתיכת מסע, רציתי כלכך להגיע בשעה 19:00 לריצ'י אהוב ליבי. התעשתתי. בכיתי. שאלתי את אחד הנוסעים וירדתי בתחנה.

עליתי על האוטובוס הנכון, מסע של 15 דקות שהרגיש כמו נצח. כל דקה כמו שעה, כאב ומחשבות שמלוות אותי, ואני רק רוצה להגיע כבר. להריח אותו, להחזיק לו את היד, להיות לצידו. לא היה לי אכפת מכלום. החלטתי שאעשה מדיטציה ואדמיין את ריצ'י באהבה, ואכן שמתי לי מדיטציה של ג'ו דיספנזה והתחלתי לדמוע בלי סוף… הדמעות פשוט ירדו ולא הצלחתי להתרכז בכלום, כי רציתי כבר להגיע.. החזרתי את עצמי לכאן ולעכשיו והבנתי שאין לי שליטה כרגע על הרבה דברים, והדבר הטוב שאני יכולה לעשות זה לשלוח לו אהבה אוהבת, לחשוב עליו ולהיות רגועה עד כמה שאני יכולה.

בעודי מגיעה לרכבת, דפקתי ספרינט והספקתי לרכבת המהירה המיוחלת לחדרה. מהירה? היא לא הרגישה לי מהירה, היא הייתה הרכבת האיטית ביותר שנסעתי בה. וזו הייתה הנסיעה העצובה והכואבת ביותר שחוויתי. לא הפסקתי לבכות. המשכתי את המדיטציה שלי ונהר של דמעות יצאו מעיני.

הגעתי לחדרה. תור ארוך של אנשים ביציאה, אני מנסה לנשום ולהגיד לעצמי שהנה, עוד רגע אני מגיעה ליעד. עוד אוטובוס אחד ואני מגיעה לרכב של ההורים שלי, ויכולה לצאת אליו. רצתי במהירות שיא להספיק את האוטובוס לעין הים. גם פה היה עוד פקק, הייתה בי אנרגיה שלא ידעתי איך להוציא אותה אפילו, כעסתי, הייתי עצובה, לא עיכלתי, רק רציתי להגיע אליו. ריצ'י שלי.

תחנה אחרונה. חוסר סבלנות. פחד שאולי הרכב לא יתניע, בכל זאת, כמעט שבועיים שישב בחניה… אבל אמרתי לעצמי – יהיה מה שיהיה. הגעתי לרכב, התניע. יצאתי לדרכי, בערך שעה עד לבית החולים. שעה! מה אני אעשה…. הדבר הכי קשההההההההה בעולם באותם הרגעים היה להמתין, פשוט להיות נוכחת עם עצמי ברגע. זה היה בלתי נסבל ברמות לא מתוארות, כואב כלכך. בכיתי. העברתי שיר ועוד שיר. נסעתי מהר, זה לא באמת עזר. בשלב מסוים נקלעתי לפקק של 40 דקות על איילון, ופשוט הייתי שבורה. רציתי להטיס את עצמי עליו.

באותם הרגעים, שיחה נכנסת מאמא שלי… היא התקשרה לעדכן שהם נחתו. הם עוד לא ידעו מה קרה. מיד הייתי מאוד עניינית והודעתי להם שאני מגיעה לאסוף אותם, ושניסע ביחד לריצ'י, שאין צורך שיקחו רכבת הביתה. שיניתי את הכתובת בוייז, התעדכן המסלול, והמשכתי לעמוד באותו הפקק עוד 40 דקות…

כואב לי כלכך, אני לא מצליחה לעכל את כל הסיטואציות האלה שקרו בשבוע האחרון. אני זוכרת כל פרט וכל רגע בצורה כה מדויקת. זה מרגיש לי כמו חלום בלהות שהייתי רוצה להתעורר ממנו ולהבין שכל זה לא קרה בכלל…

הכאב עצום, ואני לא מרגישה אותו רק לרגעים כשאני עסוקה בדברים מסוימים בעבודה, אבל בגדול זה אופף את יומי בלי סוף. אני קמה עם הכאב והולכת לישון בדמעות. דווקא כשאמא שלי מתקשרת אליי בבכי עצום, דווקא שם אני הכי מבינה אותה בעולם, הכי מכילה ואוהבת וכואבת איתה את הכאב שלה, אך באותה במידה אני מוצאת את עצמי מתעלת על עצמי, ומסתכלת על כל מה שקרה מנקודת מבט רחבה יותר, בצורה ממש מפתיעה אני מוציאה מעצמי כוחות שאני לא יודעת שקיימים בי…

אני חושבת שאחת המסקנות שלי מהימים האחרונים היא לתת לכאב מקום. להיות סבלנית, לא לנסות להדוף אותו, לא לנסות להדחיק, אך גם לא להישאב. לצאת לעבודה, להעסיק את עצמי במידה שבה אני יכולה בדברים ולא להתבודד. להיות יותר בשביל ההורים שלי, לבקר אותם יותר, לדבר איתם יותר, לדבר איתם על ריצ'י, על הכאב, על הצער, על העצב הבלתי נתפס. אך גם להנכיח רסיסי תקווה. להביא את המציאות כפי שהיא, בעדינות, להכיל את הכאב ולהבין שזה חלק מהחיים, וכמה שזה כואב, לא חוויתי כאב כזה מעולם.

הבטחתי לעצמי ולו שאני אהיה טובה יותר, והנה, אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על אלעד על שטויות, בוכה בלי סוף, מתעסקת בעניינים שלא באמת חשובים – אבל אז מבינה מה באמת חשוב ועוצרת לכמה רגעים.

והנה בערך חצי שעה אחרי שכתבתי את הפסקה למעלה – אני מוצאת את עצמי במקום אחר לגמרי. כועסת על עצמי שיכולתי לעשות יותר. שהייתי צריכה להיות איתו בבית החולים ביום ראשון, מהבוקר, לא חשבתי שזה יגמר ככה. חשבתי שיעשו לו MRI ועד אז הוא פשוט יושב שם ברוגע… לא ידעתי שהמצב עד כדי כך גרוע. אני יודעת שלהלקות את עצמי על זה לא יעזור, אבל פתאום כל המחשבות האלה מגיעות ומכאיבות לי עוד יותר מבפנים. אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שקרה מה שקרה.

אני לא בטוחה שהכאב הזה אי פעם יעבור, ושהזמן ירפא את זה.. אבל אני חושבת שהזמן יהפוך את זה לנסבל. אוף.