יום חמישי מאז שריצ'י עזב את העולם הגשמי.
האמת שאני ברגשות מעורבים מאוד, בעיצומו של הרגע קצת קשה לי לזהות מה קורה איתי, אך במבט לאחור, אפילו כמה שעות לאחור, אני מצליחה לראות…
אני מפחדת. מפחדת שאשכח אותו. ש"יעבור לי" מהר ממנו. הזמן מרחיק את מה שקרה ביום ראשון מהרגע הנוכחי, ואני בתמורה – מנסה להיאחז בו חזק ככל האפשר, שוכחת שלשחרר זה בעצם המפתח לריפוי.
אני שוכחת שקבלה היא המגדלור שלי בדרך- הקבלה של הכאב המצער שפגש אותנו בסיבוב בלי להתכונן, הקבלה של כל קשת הרגשות שאני חווה. של הבכי, העצבות, הכאב, הכעס, הצער, האבל… הגעגוע האינסופי. לקבל אותם, ובאותה מידה לזכור איזה חיים נפלאים היו לריצ'י, שהוא תמיייייייייד ישאר בליבנו, לעד.
האמת, שאני מחפשת משמעות וסיבות. שמה שקרה לו לא קרה סתם. קשה לי לקבל שזה החיים ולפעמים קורים דברים בלתי נסבלים על הדעת, כואבים ולא הוגנים. אני מנסה להיאחז במשהו כי מרגישה שהקרקע קצת נשמטה מעל רגליי. מנסה למצוא תשובות, מחפשת סימנים. מנסה להבין לאן הוא הלך. מה קורה אחרי שעוזבים את הגוף. תוהה על זה ומנסה לנחם את עצמי לרגעים.
לעיתים נזכרת בשיעורים הרבים שריצ'י לימד אותי… האמת שהתחלתי לכתוב קצת על זה אתמול, קטע שכותרתו "המתנות שריצ'י השאיר", אך הלב שלי צלל בכלל לכתוב על מוות, ולא על השיעורים שהוא לימד אותי. הנחתי לזה ככה והבנתי שכנראה שזה מה שהלב שלי רוצה לכתוב. בשלב מסוים הכתיבה הפכה להיות "ערוכה מידי", וזה התחיל להיכתב מהראש, לכן בחרתי להשאיר את זה בקובץ ההוא ולפתוח דף חדש מהלב היום.
אחת המתנות הכי גדולות שריצ'י לימד אותי זה להיות נוכחת ברגע. לפזר שמחת חיים ואושר ילדי בכל מקום. לאהוב בלי גבולות ותנאים. רגישות השיא שלו מחממת לי את הלב רק מלחשוב עליה. הוא היה מיוחד במינו. הוא מיוחד במינו. הלב הגדול שלו גורם לי לתחושת התרחבות עצומה וחמימות בלב.
אני תוהה עם עצמי האם הייתי רוצה למחוק מזכרוני את מה שקרה ביום ראשון בלילה, את המחזות הקשים האלה, קשים מנשוא. עצובה כלכך שהוא סבל, רציתי שיכאב לי במקום שיכאב לו, רציתי לקחת את הכאב ממנו,
זה רגע שאני נזכרת בו בהבזקים, כל יום. זה הולך ככה:
>> אני עסוקה במשימות היומיום שלי, בעיקר בעבודה, ואז כשיש לי הפוגה או הפסקה קלה,
>> אני לפתע נזכרת שריצ'י לא כאן. שהוא לא יקפוץ וילקק אותי בכל פעם שניפגש ואכנס לדלת הבית של ההורים. שלא נצטרך להשאיר לו את הדלת של חדר השינה בלילה פתוחה, כדי שהוא ילך לשתות ולאכול באמצע הלילה כמו שהוא אוהב.
>> כאב חד עובר בליבי.
>> תהייה – איך?!
>> ואז נזכרת ברצף האירועים שקרו ביום ראשון בלילה. בתמונה החדה של מה שהיה בחדר המיון. כאב חד כמו סכין עובר בליבי, כאילו אני חווה שוב את הרגע הזה.
>> רצון עז להדחיק את זה, כי לחוות את זה שוב זה כואב כמעט באותה המידה.
הזמן מרחיק את האירוע הזה ממני. מבחינת הכאב? אני חושבת שהזמן ממסך את זה קצת, מקהה מעט את הכאב ועוזר לחיות ולהנות קצת מהרגע, אבל הדמעות לא מאחרות לבוא.
אני מוצאת את עצמי רוצה לספר עליו לכל אחד.
אתמול עברי ברחוב וראיתי בחור שטייל עם פודל לבן מתוק, שלפני כשבוע פגשנו בטיול הצהריים. ריצ'י והפודל התחברו ממש. אחרי שהם נפרדו ריצ'י התרגש מאוד, רץ אחרי עקבותיו בניסיון לפגוש את חברו שוב. אתמול ראיתי את הבחור הזה, ניהלנו שיחה קצרה שבה סיפרתי לו שריצ'י כבר איננו והתחלתי לבכות.
תחנה הבאה, פגשתי את בעל חנות החיות שליד הבית שלנו, שם היינו בדיוק לפני שבוע, ביום שישי ה-19 למאי. הלכתי עם ריצ'י, בעודי נושאת אותו על ידי, כדי לקנות לו חטיף כדי שיאכל.
בבוקר יום שישי היינו אצל הוטרינר, הוא חשש שאולי יש לו פריצת דיסק, רשם כדורים והפנה לנוירולוג, אך לא באופן דחוף. הוא קיבל גם אינפוזיה, והאנרגיה מעט חזרה אליו. בבית, בעודי מנסה להאכילו, ללא הצלחה, הוא התחיל להתנהג מוזר, ואז חווה התקף מבעית וקשה, שתיעדתי באינסטינקט מהיר עוד לפני שהוא קרה כי משהו נראה לי מוזר ורציתי שהוטרינר יראה מה בדיוק חווינו. אחרי שזה קרה הלכנו לחנות, קניתי לו את החטיף וסיפרתי לבעל החנות על מה שקרה… חזרנו הביתה ומיד ארזתי לריצ'י ולי תיק ויצאנו לבית החולים.
הראתי את הסרטון לכמה רופאים, ובכל פעם שאני צופה בו מחדש , בערך בשנייה ב40 של הסרטון אני מתחילה לדמוע בלי שליטה בכל פעם שצופה בו מחדש.
אתמול ראיתי אותו בעודי הולכת ברחוב, שאלתי לשלומו, אך בעיקר רציתי לשתף אותו בכאב, ואולי לחיות שוב לרגע את ריצ'י איתי.
בלבול וסערת רגשות מציפה אותי ואני לא יודעת מה בסדר להרגיש, כמה זמן, מתי אני אמורה לחזור לעצמי, אם זה יקרה בכלל, אם זה מהר מידי שאני מחייכת פתאום. בכל אופן, אני מניחה שזה חלק מהליך האבל. בעיקר שמתי לב שקשה לי להיות לבד ואני מעדיפה להקיף את עצמי באנשים, על אף העובדה שאני לא מרגישה במיטבי, אך עצם השהייה לצד קרובים לי מאפשרת לי לעבור את הימים.
מפחיד לי שככל שאני מספרת על מה שקרה, זה הופך להיות לסיפור טכני ולעיתים הרגש שבקע ממני בימים הראשונים כבר לא כזה. מרגישה אשמה שאולי לקחתי אותו כמובן מאליו, שלא התייחסתי אליו כמו שהייתי יכולה. תמיד אפשר להיות יותר טוב, תמיד. כל אלה כמובן לא יחזירו אותו, וגם לא יעזרו לי. הדבר היחידי שאני מנסה להזכיר לעצמי – שהבטחתי לעצמי שאהיה טובה יותר. טובה יותר לעצמי, חומלת, אראה אותי בעיינים טובות ואוהבות בדיוק כפי שריצ'י ראה אותי, אוהב אותי בלי תנאים, בלי תלות במראה, במשקל, במידה, בהישגים ובהצלחות, שלא אלקה את עצמי ואשפוט את עצמי, אלא – אחמול ואוהב, בדיוק כפי שריצ'י היה עבורי.
מבטיחה להשתדל לשים לב לאן תשומת הלב שלי נודדת, שזה יהיה לדברים החשובים והנכונים באמת, ולא לזוטות, שלא אעמיק במחשבות כפייתיות שלא תורמות למצב הנפשי שלי, ואדע לשחרר סיטואציות שקרו, ללמוד מהן, לקחת אחריות(!) ולהמשיך הלאה. החיים קצרים מדי, קצרים ובלתי צפויים מכדי שאתעסק בקטנות. להיות יותר סבלנית וסובלנית, כלפי אחרים, כלפי עצמי, כלפי הזמן… הוא גם ככה יעבור, השאלה איך אני חווה אותו.
והדבר הגדול מכולם שלמדתי מריצ'י – שהמתנה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק לכל אחד, היא הנוכחות הטהורה שלי, המתנה שהוא העניק בטבעיות כה רבה.
Victoria Miller 