יום שבת 27.5.23

יום שישי אחרי שריצי הלך למקום יותר שליו.. כך אני רוצה להאמין.

בדיוק לפני שבוע הייתי בדרך חזרה הביתה מבית החולים, אחרי שהנוירולוגית בדקה אותו והוחלט להשאירו לבדיקת CSF.

לא בכיתי היום. ואני מפחדת. מפחדת שזה אומר שהוא לא היה לי חשוב מספיק. אני יודעת שזה לא אומר או חצי דבר על האהבה שלי אליו באמת, אבל זה מה שעובר לי בראש.

מרגישה עננה של ניתוק.. כן. היום זה ניתוק. ניתוק שאני יכולה להבחין שהחל ביום חמישי אחר הצהריים.

אני מספרת לאנשים על מה שקרה באופן טכני כזו, מה שמעציב אותי. סיפרתי את מה שקרה כבר עשרות פעמים, ברגש, ממעמקי הכאב ומעמקי הלב, ועכשיו זה הפך להיות עוד מאורע שאני מספרת עליו, פרטים יבשים, עיניים יבשות.

היה לי יום די שמח וטוב. חייכתי, צחקתי, נהנתי. ואני מרגישה קצת אשמה על כך. כלכך מהר?

ביום שני רכשתי את הספר ״עניין של מוות וחיים״ של ארווין‏ יאלום ומרילין יאלום. ואני ממש לקראת סיומו. ספר מדויק שנשלח אלי בזמן הנכון ביותר. כתוב בצורה אנושית, רהוטה. נכתב מעומק הנשמה והלב. ממקום אמיתי ועירום שגרם לי לצמרמורת מרמת הכנות, הכנות והכאב שטמונים בכל סיפור, שיתוף, פסקה, מועבר בלי פילטרים.

ארב ואשתו מרילין בספר משותף, המתאר את הפרקים האחרונים במסע החיים המשותף שלהם. מרילין מתמודדת עם סרטן, מתכוננת לקראת סוף חייה בעולם הזה, ואילו ארב חווה את הצד השני של המטבע – התמודדות בעולם ביום שאחרי. רגעים מתוקים, כואבים, כנים ועצובים. סבל אמיתי, זכרונות נהדרים, חיים עשירים שחיו יחדיו.

הספר הרגיע אותי קצת. גרם לי להבין שזה אנושי כל קשת הרגשות שאני חווה. גרם להרהר ברעיונות חדשים, להבין כמה אבל הוא אוניברסלי, אך הכי אישי ופרטי שיש. שיש סממנים שדומים בין אנשים המתמודדים עם מות אהובם, אך יש את האינדיבידואליות הייחודית וטביעת האצבע שלנו.

ראיתי את החיים מנקודת מבטה של מרילין, את הסבל הרב ששהתה בו בחודשיה האחרונים, כאשר הטיפולים שעברה לא עזרו, והחליטה שמספיק.

ראיתי את הכאב של ארב, בידיעה שבקרוב יאלץ להיפרד מאהבת נעוריו שהכיר בגיל 15, אחרי למעלה מ70 שנה ביחד.

ראיתי ששום דבר לא באמת מכין אותך להתמודדות הזו. ארב שליווה במשך שנים אנשים המתמודדים עם אובדן, עם אבל, חווה את זה בעצמו. שום דבר לא מכין אותך לכאב הזה. שום דבר.

יום ראשון 28.5.23

לא. לא שכחתי את ריצ'י, ואני לא אשכח אותו לעולם. הוא תמיד יחייה בליבי ובנשמתי. מעבר לכך, מאז שהתחיל להרגיש לא בטוב, משהו בי השתנה.. השינוי הזה המשיך להעמיק גם לאחר לכתו, בעוצמות גדולות יותר.

אני מבינה כי המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לו, ולעצמי – זה לראות אותו כפי שהוא ראה אותי.

אחת ולתמיד, מזה 28 שנות חיי, לחמול על עצמי, לראות אותי בעיניים אוהבות, כמו שהוא אהב אותי.

בלא תלות במראה, במשקל, בציונים, במשכורת, בהצלחות ובכשלונות. אהבה שלא תלויה בדבר, חמלה ולב ענקי – זה מה שלמדתי מריצ'י.

פתאום עניינים קטנים שבעבר היו מדירים אותי משנתי, שהייתי חושבת עליהם באובססיביות והיו מנהלים אותי יום יום, כל היום, משקלם קטן עד כדי נעלם. לפתע אני מבינה מה זה *להרגיש* באמת, להרגיש גם דברים כואבים ולא נעימים, ולא לברוח להדחיק את התחושות האלה.

אט אט, משהו בי משתנה.

אז היום בכיתי. אבל גם היה לי יום מוצלח. ואתמול לא בכיתי, וזה בסדר. אמשיך לחיות יום ביומו, ולהנציח את המתוק והאהוב שלי בכל פעולה ומחשבה שלי, לזכור מה באמת חשוב…