יום שבת 27.5.23

יום שישי אחרי שריצי הלך למקום יותר שליו.. כך אני רוצה להאמין.

בדיוק לפני שבוע הייתי בדרך חזרה הביתה מבית החולים, אחרי שהנוירולוגית בדקה אותו והוחלט להשאירו לבדיקת CSF.

לא בכיתי היום. ואני מפחדת. מפחדת שזה אומר שהוא לא היה לי חשוב מספיק. אני יודעת שזה לא אומר או חצי דבר על האהבה שלי אליו באמת, אבל זה מה שעובר לי בראש.

מרגישה עננה של ניתוק.. כן. היום זה ניתוק. ניתוק שאני יכולה להבחין שהחל ביום חמישי אחר הצהריים.

אני מספרת לאנשים על מה שקרה באופן טכני כזו, מה שמעציב אותי. סיפרתי את מה שקרה כבר עשרות פעמים, ברגש, ממעמקי הכאב ומעמקי הלב, ועכשיו זה הפך להיות עוד מאורע שאני מספרת עליו, פרטים יבשים, עיניים יבשות.

היה לי יום די שמח וטוב. חייכתי, צחקתי, נהנתי. ואני מרגישה קצת אשמה על כך. כלכך מהר?

ביום שני רכשתי את הספר ״עניין של מוות וחיים״ של ארווין‏ יאלום ומרילין יאלום. ואני ממש לקראת סיומו. ספר מדויק שנשלח אלי בזמן הנכון ביותר. כתוב בצורה אנושית, רהוטה. נכתב מעומק הנשמה והלב. ממקום אמיתי ועירום שגרם לי לצמרמורת מרמת הכנות, הכנות והכאב שטמונים בכל סיפור, שיתוף, פסקה, מועבר בלי פילטרים.

יום חמישי מאז שריצ'י עזב את העולם הגשמי.

האמת שאני ברגשות מעורבים מאוד, בעיצומו של הרגע קצת קשה לי לזהות מה קורה איתי, אך במבט לאחור, אפילו כמה שעות לאחור, אני מצליחה לראות…

אני מפחדת. מפחדת שאשכח אותו. ש"יעבור לי" מהר ממנו. הזמן מרחיק את מה שקרה ביום ראשון מהרגע הנוכחי, ואני בתמורה – מנסה להיאחז בו חזק ככל האפשר, שוכחת שלשחרר זה בעצם המפתח לריפוי.

אני שוכחת שקבלה היא המגדלור שלי בדרך- הקבלה של הכאב המצער שפגש אותנו בסיבוב בלי להתכונן, הקבלה של כל קשת הרגשות שאני חווה. של הבכי, העצבות, הכאב, הכעס, הצער, האבל… הגעגוע האינסופי. לקבל אותם, ובאותה מידה לזכור איזה חיים נפלאים היו לריצ'י, שהוא תמיייייייייד ישאר בליבנו, לעד.

האמת, שאני מחפשת משמעות וסיבות. שמה שקרה לו לא קרה סתם. קשה לי לקבל שזה החיים ולפעמים קורים דברים בלתי נסבלים על הדעת, כואבים ולא הוגנים. אני מנסה להיאחז במשהו כי מרגישה שהקרקע קצת נשמטה מעל רגליי. מנסה למצוא תשובות, מחפשת סימנים. מנסה להבין לאן הוא הלך. מה קורה אחרי שעוזבים את הגוף. תוהה על זה ומנסה לנחם את עצמי לרגעים.

לעיתים נזכרת בשיעורים הרבים שריצ'י לימד אותי… האמת שהתחלתי לכתוב קצת על זה אתמול, קטע שכותרתו "המתנות שריצ'י השאיר", אך הלב שלי צלל בכלל לכתוב על מוות, ולא על השיעורים שהוא לימד אותי. הנחתי לזה ככה והבנתי שכנראה שזה מה שהלב שלי רוצה לכתוב. בשלב מסוים הכתיבה הפכה להיות "ערוכה מידי", וזה התחיל להיכתב מהראש, לכן בחרתי להשאיר את זה בקובץ ההוא ולפתוח דף חדש מהלב היום.

יום שלישי, 23 מאי

הכחשה, ככה אומרים, זה השלב הראשון של האבל. האמת שאני עוד לא מעכלת בכלל את מה שקרה ביום ראשון בלילה. זה מרגיש לי כמו חלום בלהות אחד גדול, אני נזכרת ברגעים שנכנסנו למיון ושאלנו את הרופאה איפה אהוב ליבנו ונשבר לי הלב, ליטרלי, כואב לי באזור החזה בצורה מובחנת כלכך… הזיכרון חד כלכך, ברור, אני זוכרת את הקולות, את הצבעים, את הצווחות. אני זוכרת שראיתי את המתוק שלנו בכלוב בקומה התחתונה, צווח מכאב, מתפתל ונע באי נוחות. רציתי שיכאב לי במקומו, רציתי לקחת את הכאב הזה ממנו. רציתי לעשות כל דבר שרק לא יכאב לו כלכך, שלא יסבול.

צעקתי לאמא שלי שתקרא לרופא שיגיע, שיעזרו לו, לא יכולתי לעזוב אותו, לא יכולתי לשאת את המראות שראיתי אך באותה הנשימה לא יכולתי ללכת לצד. קרסתי על הרצפה, הרופאה פתחה לנו את הכלוב ואמרה שאפשר לחבק אותו. התקרבתי אליו הכי קרוב שיש, ניסיתי להניח על היד ליד האף שלו שיריח אותי, ניסיתי ללטף בעדינות, שלא יכאב לו. וראיתי אותו כואב כלכך.

אני דומעת רק מלכתוב את זה. אני לא חושבת שאי פעם חוויתי סוג כזה של כאב, כאב שהנשמה שלי יוצאת מבפנים, דמעות שלא פוסקות לרדת בקולות של ייאוש.

ריצ'י אהוב ליבנו.. כלכך כואב לי לכתוב את המילים האלה. נפרדנו ממך אתמול.

אחרי כמה ימים קשים מנשוא, סבלת כלכך ביומיים האחרונים, אבל אהבת כלכך כל החיים שלך. והענקת מהאהבה הזו לכל הסובבים אותך. היית הדוגמא הטהורה לאהבה אמיתית, חסרת גבולות, חוצה יקומים, לבבות ואנשים.

זכינו בך שהיית חלק מהמשפחה שלנו, ותמיד תהיה. אתה האח שאני תמיד ביקשתי שיהיה לי. אתה הלב הטהור והאור הכי יפה, תמים, עדין, מצחיק ואהוב בעולם. תודה שלימדת אותי לאהוב. לא יכולתי לתאר כמה אהבה יש בי עד שפגשתי אותך, אתה הצתת בי את זה, אתה הפכת אותנו מ3 אנשים, למשפחה, וקירבת בצורה שאין לתאר לה.

נשבר לי הלב רק מלהיזכר איך היית אתמול. והרגשתי את זה. הייתה לי מועקה כל היום אתמול, בעודך בטיפולים. ידעתי שמשהו לא בסדר, לא כשורה. הרגשתי שאני חייבת לנסוע אליך, עשיתי מסע אל עבר הרכב של ההורים, הייתי בדרכי אליך, ואז הם התקשרו בהפתעה, שיניתי את הכתובת בוייז, ונסעתי אל עבר שדה התעופה לאסוף אותם כדי שניסע כולנו אליך ביחד.

הייתי אופטימית עוד, שנבוא לבקר, נחבק ונהיה איתך שעות, רק שתריח אותנו, רק ללטף אותך ולשלוח לך אור ותפילות. אבל כשהגענו לבית החולים וראינו את המצב שלך, זה היה פשוט שובר, נפלתי על הרצפה. ראיתי אותך מתייסר מכאבים, צורח כמו שמעולם לא שמעתי מישהו צורח כך.. ברגע שנכנסו למיון שמענו את הקולות האלה אך לא ידענו שזה ממך. פשוט סרט רע שלא תיארתי לעצמי בסנריו הכי גרוע שהיה לי שיקרה.