יום שבת 27.5.23
יום שישי אחרי שריצי הלך למקום יותר שליו.. כך אני רוצה להאמין.
בדיוק לפני שבוע הייתי בדרך חזרה הביתה מבית החולים, אחרי שהנוירולוגית בדקה אותו והוחלט להשאירו לבדיקת CSF.
לא בכיתי היום. ואני מפחדת. מפחדת שזה אומר שהוא לא היה לי חשוב מספיק. אני יודעת שזה לא אומר או חצי דבר על האהבה שלי אליו באמת, אבל זה מה שעובר לי בראש.
מרגישה עננה של ניתוק.. כן. היום זה ניתוק. ניתוק שאני יכולה להבחין שהחל ביום חמישי אחר הצהריים.
אני מספרת לאנשים על מה שקרה באופן טכני כזו, מה שמעציב אותי. סיפרתי את מה שקרה כבר עשרות פעמים, ברגש, ממעמקי הכאב ומעמקי הלב, ועכשיו זה הפך להיות עוד מאורע שאני מספרת עליו, פרטים יבשים, עיניים יבשות.
היה לי יום די שמח וטוב. חייכתי, צחקתי, נהנתי. ואני מרגישה קצת אשמה על כך. כלכך מהר?
ביום שני רכשתי את הספר ״עניין של מוות וחיים״ של ארווין יאלום ומרילין יאלום. ואני ממש לקראת סיומו. ספר מדויק שנשלח אלי בזמן הנכון ביותר. כתוב בצורה אנושית, רהוטה. נכתב מעומק הנשמה והלב. ממקום אמיתי ועירום שגרם לי לצמרמורת מרמת הכנות, הכנות והכאב שטמונים בכל סיפור, שיתוף, פסקה, מועבר בלי פילטרים.




