Don’t judge a book by it’s cover. Or a person, or a podcast

לא לשפוט ספר על פי כריכתו. לא פעם שמענו את האמרה הזו באינספור הקשרים. באדפטציות אחרות – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (פרקי אבות).

אתחיל ואומר – כי בעייני יש סיבה שאנו עושים את זה, והיא לא בהכרח שלילית. אחרי כמה שיחות עם חברים, הגעתי למסקנה, שזה יכול להיות מעין מנגנון סינון ראשוני עבורנו, שמתבצע באופן לא מודע, בכמה רגעים. הרושם הראשוני שלנו מוטבע בשניות הראשונות של האינטראקציה עם האובייקט (או האדם לצורך העניין), ומושפע מסך חוויות העבר שעיצבו אותנו והפכו אותם למי שאנחנו.

אני חושבת שזה לא אפשרי (או אנושי) לחיות 100% מהזמן על פי האמרה הזו.
אבל (!) בידינו הבחירה בכל פעם להביא למודעות את האופציה שיש דרך אחרת, לעצור שניה, להתבונן, ולבחור להתנהל ממקום אחר שהוא לא ריאקטיבי/תגובתי. זה עניין של תרגול, של הבאת תשומת לב באופן אקטיבי, ואפילו עם כל המאמץ – בוודאות יהיו פעמים שנפספס, וזה בסדר, זה חלק מהעניין.

— עמנואל הרומי / מחברות עמנואל (מחברת 12)

שמתי לב שהסיפור עם השיפוטיות בנוגע לכריכה, או למראה, חזר על עצמו במספר וריאציות בחיי:

  • פודקאסט. לא אציין שמות, אבל נתקלתי לפני כחצי שנה בפודקאסט כלשהו בספוטיפיי, והשם שלו נשמע לי מאוד קלישאתי ואף נדוש. כמו גם, העיצוב של הלוגו (ניתוח בדיעבד, באותם הרגעים פשוט עברתי על פניו והחלטתי שזה פחות עבורי). לכן, חלפתי על פניו והמשכתי הלאה.

לאחר כמה שבועות פגשתי אותו שוב דרך מרואיינת שנדלקתי עליה, והחלטתי להקשיב לפרק רק כי היא התראיינה.

כבר לאחר כמה דקות לתוך הפרק נוכחתי לגלות כמה טעיתי.

הבחירה לא להקשיב לו בהתחלה הייתי מעין מנגנון סינון, שלא אבזבז זמן.
השיפוטיות באה על בסיס אסתטי (עיצובי) וגם על בסיס דעות קדומות בנושא כותרות קלישאתיות שגורמות לי להתרחק מנושאים כאלה. על פניו, בחלק מהפעמים האסטרטגיה הזו עובדת מצוין עבורי, אבל פה היה רגע מפנה שהבנתי כמה יכולתי לפספס אם במקרה לא הייתי נותנת הזדמנות נוספת.

  • כמה חודשים לאחר מכן, כאשר אני כבר די מודעת לעניין הזה, וחפרתי לא מעט על "אל תסתכל בקנקן"… נתקלתי בספר הצהוב ("חכמים יותר מהירים יותר טובים יותר", של צ'רלס דוהיג). על סמך מבט ראשוני בלבד – הצבע של הכריכה היה די בוהק וצועק לכן הפנה את תשומת ליבי אליו, אבל השם נשמע לי קצת פחות לטעמי. אחרי שראיתי את שם הסופר (ובעיקר – את העובדה שהוא גם כתב את "כוחו של הרגל" ** שפחות אהבתי), אז בכלל הקול הרציונאלי בראש אמר לי להניח אותו, כי סביר להניח שאחווה את אותה החוויה גם מזה.

    מעניין שעל אף כל הסיבות שציינתי, הייתה לי תחושה ואינטואיציה לא ברורה דווקא כן לקחת אותו. עברו כמה דקות של התחבטויות עם עצמי, אך בסוף לקחתי אותו, בניגוד לכל מה שעבר לי בראש.
הספר הצהוב

התחלתי לקרוא אותו כבר באותו היום, וסיימתי אותו בדיוק אחרי שבוע.

אני נוהגת למקבל ספרים, לקרוא חלקים מסוימים מהם לעיתים, ולא בהכרח לסיים את הספר כולו (ראו ערךNaval Ravikant שגם קורא כך ספרים 😉). אבל, דווקא פה, הספר הזה סחף אותי וסיימתי את כולו מהר מאוד. אהבתי אותו מבחינה סיפורית (הוא סופר כיף לקריאה, יש בו אלמנטים של מתח ודוהיג עשה עבודת חקר מצוינת בבחירת ודיוק הסיפורים והדוגמאות שהביא) והן מבחינה פסיכולוגית וגם מעשית, והיו שם כלים מצוינים ונקודות ממש טובות שגרמו לי לחשוב ולפתוח את הראש בכמה תחומים.

שפטתי אותו על פי הכריכה. אבל מזל שבסוף שיניתי את דעתי.

  • ** "כוחו של הרגל": פחות אהבתי אותו. קראתי אותו לפני המון זמן, אבל הרגשתי שהוא היה נחמד ותו לא, לא הותיר בי חותם במיוחד, ולא הניע אותי לבצע שינויים ממשיים ופרקטיים למרות שהיו בו כלים, אבל הם לא היו מדויקים מספיק בעיני. ואם כבר שואלים אותי על ספר בנושא הרגלים –

    קל שאני ממליצה על "Atomic Habits". שמצחיק קצת, אבל גם איתו היה לי סיפור דומה: שמעתי איזו בלוגרית אמריקאית לפני כשנתיים שסיפרה שקראה אותו, והוייב שקיבלתי ממנה היה שמדובר בספר חמוד אך לא שווה לבזבז את הזמן.

לפני חודשיים וחצי נתקלתי בביקורת קצרה של מיכאל מלמדוב על הספר, ואז גם הקשבתי לראיון של הסופר ג'יימס קליר, והחלטתי לתת לו הזדמנות. בו זמנית, חבר שאני תופסת ממנו המליץ לי עליו בחום (!)

אותו הסיפור קרה גם פה.

ופה נוספה לי מסקנה נוספת – לבחור את מקורות המידע שלי בנושאים מסוימים, באופן יותר ביקורתי ותלוי קונוטציה, וגם לקחת בערבון מוגבל המלצות ודיס-המלצות בנוגע לדברים. כי יכול להיות שהבלוגרית הזו, ודעתה, יכולה לעזור מאוד בתחומים מסוימים, אך בז'אנרים אחרים, עדיף לפנות למקור אחר.

נתתי פה דוגמאות בנוגע לספרים בעיקר, אבל אותו הדבר קורה (על אחת כמה וכמה, הרבה יותר) גם עם בני אדם חדשים שאנחנו מכירים.

אדגיש ואומר, כי אין דבר רע במנגנון הזה, לעיתים רבות הוא גורם לנו לחסוך זמן ואנרגיה ולהקדיש אותם במקומות יותר מדויקים. אבל, הליכה עיוורת והתנהלות באופן כשכזה יכולה למנוע מאיתנו לפגוש אנשים סופר מעניינים, להכיר תחומים חדשים, לנסות דברים שונים ואחרים

וחבל!

זה עניין של תרגול, והסתכלות באופן סקרני על כל התהליך יכול להביא לתובנות מאוד מעניינות. אפילו עבודת מודעות על בסיס מקרה שכבר התרחש, יכולה להביא יותר מודעות למקרה עתידי (שכנראה בסבירות גבוהה יכול לקרות, אבל תוצאתו הסופית יכולה להיות אחרת):

← הבאת המודעות לסיטואציה שכבר התרחשה: היכן שפטתי על פי הקנקן דבר מסוים?

← מאיפה נבעה השיפוטיות הזו?

ואז, תלוי בתגובה שלנו ובמקרה הספציפי, לראות איך בחרנו לפעול על אף (או בגלל) השיפוטיות הזו. אפשר ללמוד מכך המון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s