נחשפתי לעולם המדיטציה כבר לפני מספר שנים, אבל בשנתיים האחרונות (הודות לג'ו דיספנזה) נכנסתי לעובי הקורה של התחום – הן מבחינת למידה וקריאה, והן מבחינת תרגול מעשי. בחודשים האחרונים הרגשתי שההרגל הזה הפך לפחות תדיר אצלי; הייתי מוסיפה אותו ליומן השבועי, אבל בפועל הוא היה נדחף לתחתית סדר העדיפויות, ממגוון רחב של תירוצים. בסוף כל שבוע אותו סנריו היה חוזר על עצמו: הייתי מוסיפה ליומן את זה בתור משימה/הרגל שאני רוצה ליישם, אבל חווה שוב ושוב את אותו הדבר (דחייתו).

החלטה

ביום שישי, ה-20/8, החלטתי שעליי לעשות שינוי, אבל הפעם באמת. תהיתי לעצמי מה באמת יגרום לי ליישם את זה באופן קבוע, על בסיס יומיומי, ולא ירגיש כ"עוד משימה" (שנופלת באלגנטיות בין הכיסאות, עד שלאט לאט נעלמת כלא הייתה).

לא לשפוט ספר על פי כריכתו. לא פעם שמענו את האמרה הזו באינספור הקשרים. באדפטציות אחרות – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (פרקי אבות).

אתחיל ואומר – כי בעייני יש סיבה שאנו עושים את זה, והיא לא בהכרח שלילית. אחרי כמה שיחות עם חברים, הגעתי למסקנה, שזה יכול להיות מעין מנגנון סינון ראשוני עבורנו, שמתבצע באופן לא מודע, בכמה רגעים. הרושם הראשוני שלנו מוטבע בשניות הראשונות של האינטראקציה עם האובייקט (או האדם לצורך העניין), ומושפע מסך חוויות העבר שעיצבו אותנו והפכו אותם למי שאנחנו.

אני חושבת שזה לא אפשרי (או אנושי) לחיות 100% מהזמן על פי האמרה הזו.
אבל (!) בידינו הבחירה בכל פעם להביא למודעות את האופציה שיש דרך אחרת, לעצור שניה, להתבונן, ולבחור להתנהל ממקום אחר שהוא לא ריאקטיבי/תגובתי. זה עניין של תרגול, של הבאת תשומת לב באופן אקטיבי, ואפילו עם כל המאמץ – בוודאות יהיו פעמים שנפספס, וזה בסדר, זה חלק מהעניין.

שמתי לב שהסיפור עם השיפוטיות בנוגע לכריכה, או למראה, חזר על עצמו במספר וריאציות בחיי:

על אי נוחות, נוכחות והסחות דעת

שוב, בעודי בעיצומו של אימון, הגיחה אל ראשי תובנה משום מקום, היא הייתה בנוגע להתנהלות שלי בין סטים. אתן לזה כותרת מדויקת יותר – על הצורך המיידי לברוח מרגעי אי-נעימות או אי-נוחות קטנים וגדולים כאחד.

אתחיל מהסוף ואאתגר את עצמי, ואולי גם מישהו שקורא את הפוסט הזה – עשו מאמץ מודע בכל יום לצאת מאזור הנוחות שלכם!

נגמר הסט הראשון, ואני מפעילה טיימר של דקה עד לסט הבא. כמה שניות עברו, ואני מוצאת את עצמי נכנסת ישר לספוטיפיי, מעבירה כמה שירים. עוד כמה שניות עברו, הפעם החלטתי להיכנס לתכנית האימון באקסל לראות מה התרגילים הבאים שלי באימון הנוכחי. 30 שניות עברו… הפעם זה היה וואטסאפ, בלי סיבה מיוחדת.

ואז הבנתי שאני קצת בורחת מפשוט להיות. ואיזו תובנה זו (!). אבל התובנה לא שווה כלום אם לא אפעל ואעשה בנוגע לכך משהו.

בשלושה חודשים האחרונים אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שלא הייתה לי מוטיבציה ללכת להתאמן במכון. התחלתי משלושה אימונים בשבוע, ובשבועיים האחרונים זה עלה לחמישה.

בתחילת הדרך כמובן שהייתה התלהבות, אך גם לאחר כחודש – הרגשתי שזה הפך להרגל מהנה עבורי, אפילו לא הייתי צריכה לחשוב לפני – פשוט לצאת למכון. תכנית אימון שבועית לכל אימון בשבוע כבר הייתה לי, וזה הצריך ממני מינימום מאמץ (גם זה עניין יחסי כמובן 😊).

אך לפני שלושה ימים, לשם שינוי ובאופן מפתיע מאוד, התארגנתי כמו תמיד, ופתאום הרגשתי שאין לי כוח, וקול בראש אמר לי "את יכולה לוותר הפעם".

האמת שאפילו לא הייתי עייפה וזה גם ככה היה בלו"ז שלי כך שלא הייתי צריכה לעשות משהו אחר.
ניסיתי להבין קצת מאיפה זה מגיע, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שחפירה בזה זה לא תועיל לי.

בדיוק לפני חודש, ב-15 ליוני, חבר סיפר לי כדרך אגב שהוא החליט לקחת הפסקה של חודש מהרשתות החברתיות (ככה גם לרגל תקופת המבחנים שהתחילה). לא עברו כמה דקות מהרגע שסיפר לי – והחלטתי גם לקחת על עצמי את המשימה הזו! זה בדיוק בא בזמן (מבחנים) וגם הרגשתי שאני רוצה לקחת קצת הפסקה.

כבר היו לי פעמים שמחקתי את האפליקציות של הפייסבוק והאינסטגרם מהאייפון, אך לא עבר זמן רב וחזרתי אליהן. לכן הפעם החלטתי באמת לעשות עם עצמי מעין אתגר, שהגיע בדיוק בזמן כשהחלה תקופת המבחנים העמוסה מאוד. מעבר לכך, זה היה גם ניסוי על עצמי לראות איך החודש יראה וישפיע על תחומי החיים שלי ועלי.  

"פסיכולוגיה והמדיטציה הבודהיסטית ונדידתם אל המערב" – אכן זהו קורס באוניברסיטת תל אביב!

ואני מרגישה ברת מזל שזכיתי לקחת חלק בו וללמוד מד"ר קרן ארבל המופלאה.

כפי שניתן להסיק מפוסט אחד או שניים שכתבתי ומהתכנים שאני נוטה לפרסם, החומר הנלמד בקורס מרתק בעיני והוא אחד מהאהובים עלי בסמסטר הנוכחי. התוכן משלב בין תיאוריה מעניינת ובין תרגול ופרקטיקה של התורות הנלמדות ויישומן בחיי היום-יום. אנחנו מקבלים שיעורי בית! ושיעורי בית שאשכרה רוצים לעשות (מצורף צילום מסך בהמשך).קרן מעבירה את התוכן באופן מדויק מאוד, לא מתפשרת על ההסברים ועל הדיוק של העברת המסר, כמו גם מכווינה אותנו הסטודנטים לעומקם של הנושאים והשאלות הנשאלות.

אמא מאמנת / אפרת לקט ספר בנושא הורות. איך הגעתי לזה?

בעודי משוטטת בסטורי באינסטגרם, נתקלתי בסטורי של Shiran Kadar Miller שהיה מלווה בתמונה מתוך הספר "אמא מאמנת" של אפרת לקט. הציטוט שצולם מתוך הספר גרם לי להשתהות לרגע, עצרתי אותו, עשיתי screen shot, וקראתי אותו כמה פעמים אפילו. לא עברו כמה דקות עד שהחלטתי לקנות את הספר עם הקוד קופון שהיא פרסמה, ולמרות שזה כביכול ספר בנושא חינוך והורות, הרגשתי שהוא כן יכול לתרום לי הרבה ולהעשיר אותי גם עכשיו כשאני עוד לא בשלב הזה בחיי; מעבר לכך – שהנושא הספר סופר מעניין אותי והספר סיקרן אותי בטירוף.

הוא הגיע מהר מאוד (!) והייתי נלהבת להתחיל לקרוא אותו. ואכן, צללתי לתוכו מהר מאוד וגם חזק מאוד, בעודי מתפעלת מהרעיונות המדהימים שאפרת הביאה לידי ביטוי בספר, הוא כלכך עניין אותי עד שרבים מחבריי התחילו לשמוע כל מיני תובנות וסיפורים שאהבתי מהספר, והתחלתי לדבר עליו המון וגם לראות איך אני מביאה לידי ביטוי עכשיו את הכלים האלה באופן מעשי לחיי.

26 שיעורים שלמדתי עד כה, במהלך 26 שנות חיי על הכדור 😊